בנות

החלטנו לצאת מאוחר. בדרך כלל אני יוצאת לכל היאוחר באחת עשרה מהבית, ואילו עתה השעה המיועדת הייתה כבר תחילתו של היום החדש.
השתעממתי בציפיה לשעה המיועדת. לכן התקלחתי. כשסיימתי להתקלח, מרחתי את פניי הרחוצות במייקאפ. הוא נראה בצקי מדי, אז הורדתי אותו ומרחתי מחדש. לקחתי אייליינר וניסיתי לצייר על הרגל שלי. בחנתי אותה במראה. הגעתי למסקנה שאני רוצה צמיד לרגל. מצאתי את הצמיד הישן והקרוע שלי, אז בדקתי אם אפשר לתקן אותו. הגעתי למסקנה שאי אפשר. לקחתי את הקופסא עם השרשראות הישנות. הוצאתי אותן, אחת אחת. פתחתי קשרים. ניסיתי אחת על הרגל. ארוכה מדי. ניסיתי להשחיל סיבוב שני. קצרה מדי. הורדתי. ניסיתי את הבאה, ואת זו שאחריה, ואת זו שאחריה. שבע שרשראות וצמידים שלא יכולים לשמש כצמידים לרגל. מצאתי עגיל ישן שהכנתי בעצמי- פיסת מתכת עם תליון לב כחול. הגעתי למסקנה שאולי אם אפרק אותו- פירקתי. השחלתי בין שני העיגולים של הצמיד הקרוע. הצלחה ! שמתי אותו על קרסולי ובחנתי במראה.
צבעתי את ציפורני הידיים בורוד, את ציפורני הרגליים באדום. הורדתי את הציור מהאייליינר. וידאתי שהצמיד לא מתפרק. תחמתי בכחול את הריסים העליונים, ואז במסקרה שחורה. שמתי אודם ורוד. לבשתי שמלה כחולה. הורדתי. שמלת ג'ינס. השחלתי חגורה ורודה. כפכפים. ארנק. הסתמסות מהירה- ויצאתי.
אם לאח שלי היה משעמם, הוא פשוט היה רואה טלוויזיה.