בראש מורם.

ירדתי מהאוטובוס בליווי אמירת ה-"תודה רבה, להתראות," הרגילה שלי לקראת הנהג.
חיוך מצא את מקומו על פניי כשחשבתי שיש לי את כל אחר הצהריים לעצמי, בלי שיעורי בית או לחצים מיותרים, פשוט לחמם פופקורן ולרבוץ מול הטלויזיה כל אחר הצהריים.
מהר מאוד החיוך נפל אל הרצפה כשהבחנתי במבטים שורפים מעבר לרחוב, כשכמה ילדים מהכיתה שממנה נמנעתי בכל מחיר ירדו מאוטובוס צהבהב עם פסים כתומים וירוקים.
הרכנתי את הראש במהירות, לחפש את החיוך שנפל. התפללתי שלא יצא משם הנער, כן, הנער שעליו הסתכלתי כיצור הכי נעלה ומוצלח שראיתי עד ללפני כמה שנים.
התחלתי להגביר את צעדי תוך כדי שסובבתי את התיק שתלוי על כתף שמאל שלי והוצאתי משם את המושיע – מכשיר קטנטן ושחור אליו מחוברות אזניות שחורות ומבריקות.
הגברתי את המוזיקה לרמה שלא אוכל לשמוע את צעדיהם מאחורי.
הצלחתי להגניב שלושה מבטים אחורנית, ובהם ראיתי את הנורא מכל – הנער ההוא.
הנער ההוא שגר בדלת שליד דלת הבית שלי.
הנמכתי את ראשי והגברתי את צעדי כל כך עד שכמעט נתקעתי בעץ שהחליט לצמוח בנקודה המדויקת הזו.
השיר התחלף, לשיר שעל פיו אני חיה.
keep on keeping on,
even if it's feeling like your gonna keep losing,
you gotte come back strong,
woah, woah
השיר החדיר בי מוטיבציה ואספתי את המבט הכי גדוש שנאה שהצלחתי.
נזכרתי בדרך שעברתי, ועל איך שהתגברתי על ההעלבות שלהם, על הקריאה בשמות, על ההתעלמות, על הדחיפות כשאף מורה לא הסתכל, על כל הפעמים שהם נגעלו כל כך כשעברתי לידם במסדרון, על הכל.
נזכרתי על איך שהשתניתי, מילדה מלאה חסרת חברים וביישנית שהציקו לה ושלא נתנה לאף אחד להיכנס מבעד לחומותיה הרבות, לנערה שאוהבת את איך שהיא נראית, וגם אם מדי פעם היא קצת ביישנית או עצובה כאשר היא נזכרת, היא יודעת שהיא חזקה, ושהיא לא תתן לאנשים להסתכל עליה כאילו הם טובים יותר ממנה.
התכוננתי להסתובב ולהביט בו במבט השונא שעליו התאמנתי כל כך הרבה פעמים מול המראה, אך כשרגע האמת הגיע, הסתכלתי עליו ברחמים. וידאתי שהוא הסתכל, והבטתי לו ישר בעיניים.
הרמתי את ראשי והלכתי, בטוחה, את כל הדרך עד שער ביתי, בלי להסתכל אחורה.
בראש מורם.