Depers
למי שרוצה לקרוא עוד: https://www.voices.co.il/%D7%93%D7%94-%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94/ הפריקה כתובה מהחוויה והסיפור האישי שלי, מקווה שנהנתם (:

דה ריאליזציה

Depers 10/07/2018 1884 צפיות אין תגובות
למי שרוצה לקרוא עוד: https://www.voices.co.il/%D7%93%D7%94-%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94/ הפריקה כתובה מהחוויה והסיפור האישי שלי, מקווה שנהנתם (:

יש לי דה ריאלזציה.
אני לא רואה את המציאות כמוכם, אני לא מסוגל לראות אותה כמוכם.
ולמען האמת, אני לא יכול לראות אותה כלל. זאת אומרת, אני רואה אותה רק בפועל . הרי אני מסוגל להביט, להתבונן, ויש לי זוג עיניים. אך העיניים האלה שונות משלכם, ועלי להתאים אותן לעיניים שלכם ולחיות בתוך מאמץ בלתי אפשרי יום יומי – בשבילי, הכל נראה כמו חלום, הצגה. בה אני השחקן הראשי, והכל מסביבי הוא רקע ותפאורה. אני מתהלך בתוך סרט שנמשך לנצח, סרט שאין לו תסריט, ולי אין שום דמות. אני חי ונושם, אבל מת מבפנים. המציאות שלכם ושלי, לא נראית אותו הדבר. היא שונה מקצה לקצה, ואי אפשר לתאר אותה במילים, אלא בהרגשה בלבד. הרגשה שלא תרגישו בחייכם, כזו שלא אאחל לאף אחד.
המציאות שלכם נראית , כמו משהו שאני לא יכול בעצם לראות או לתפוס, וגם לא אוכל לראות לא משנה כמה אאמץ את עיני ואת דימיוני הפרוע, הדימיון הכי עמוק, אמיתי ככל שיהיה.
הרי יש לי דימיון, ולא חסר לי ממנו, ולמרות הכל – הדימיון הוא האויב והחבר הכי טוב שלי, בו זמנית, איתו אני לא יכול לחיות אך בלעדיו אני לא יכול להתקיים. הדימיון שלי הוא המפיק הראשי של ההצגה, האחד שמושך בחוטים ובסיוט הנורא הלא נגמר בעולם הזה – זה שמניע אותי כמריונטה, בובה ודמות שאין לה עולם אמיתי משלה.
ולרוע המזל מהדימיון הזה יש יותר מדי.. כמות דמיון מטלטלת שאני לא יכול לספוג, לעצור, או להפסיק – לא חשוב כמה אתנגד , וככל שאתנגד אליו יותר, הוא השתלט עלי יותר.
במשך חיי הבנתי שזה חסר סיכוי להילחם בו – בדמיון. במשהו שאתה לא יכול לגעת בו או לשלוט. עם הזמן הבנתי, זה חסר סיכוי לצאת מתוך האולם, מתוך הבועה, והדרך היחידה לצאת מהבועה הזאת היא לפוצץ אותה. הדרך היחידה לצאת מהאולם הסגור והאטום שם מתנהלת ההצגה – היא להפסיק אותה, את המציאות כולה. דבר שהייתי רוצה מאוד לפעמים, אבל הפחד העצום לא נותן לי.. ואיך אפשר לשכוח את האהבה לחיים, למרות הקשיים שבבועה האטומה והסוגרת…
הבועה הזו, היא הדבר היחיד שחוצה ביני לבין העולם, הדבר היחיד שמגן עלי ועוטף אותי מפני העולם המפורק, המטושטש והמאיים שאני רואה וחווה- ואתם לא. חלקנו חושבים שפחד נמצא במקומות נטושים בדמיון, אבל אותו הפחד שכולם חוששים ממנו הולך איתי לכל מקום, והוא הדמיון עצמו שנמצא בתוכי, ואין לי לאן לברוח.. בניגוד לרוב האנשים, לראות את החיים דרך עדשה של מצלמה, זה לא משימה קלה. להתמודד עם החיים ולהתאים את עצמך להצגה בידיעה שהכל חלום, לא תהפוך את החלום למציאות עבורי. והחלום הזה שנראה מהצד מלא חיים הופך למשתק , ואותי לרוח רפאים.
בכל יום ויום התסריט מתחיל מחדש, התסריט של כולנו והפעולות הרגילות שכולנו עושים, שהן לא רגילות בשבילי בכלל, ומציבות אתגר חדש ומאיים .

ללכת ברחוב – נשמע קל, נכון? אבל לא בשבילי, אני פוחד ללכת ברחוב, קשה לי ללכת ברחוב כמו שאר האנשים בעולם. כי בניגוד אליהם אני לא רואה את הרחוב כמו שהם רואים. אני נמצא שם, אבל אני לא שם. הכל נראה כמו אשליה אחת גדולה, ואני עלול לאבד שיווי משקל, לא פעם להיתקל בדברים או באנשים ואפילו ללכת לאיבוד במקומות הכי פשוטים, מקומות שהרגליים לוקחות אותי לשם, אבל אני לעולם לא אגיע אליהם.

לדבר עם אנשים- הכי בסיסי. לא? להיות שותף בעולם ולתקשר זה הכי הכרחי שיש, הכי מציאותי שיש. אבל המילים מציאותי, ושותף בעולם פשוט לא מכירות בי ואני לא בהן, אני לא מצליח להכיר בהן, רק מפני שאני לא מסוגל. ואין לי את היכולת הזו כמו לרובכם. בניגוד לשאר, קשה לי ליצור קשר עין, כי לעיניים ולדמיון יש רצון משל עצמן, המציאות מתנתקת ללא אזהרה מוקדמת וכך גם המיקוד והריכוז שלי נעלמים להם.. אני יכול לדבר, להקשיב, לשמוע . אבל העיניים בקלות זולגות למקום אחר, אני לא חווה את השיחה. השיחה היא רק חלק מדיאלוג של הדמויות בהצגה שאני רואה. אני כמובן מבין אותה, כל מילה ומילה. אבל אני לעולם לא אצליח לקחת חלק ממשי ולשים את כל הריכוז והמיקוד שלי בה.
תמיד היה ויהיה את הפחד לטעות, הפחד שיצחקו שעלי, שאהיה מגושם, שונה, שהתנועות לא יהיו מתואמות עם המציאות, לא אסתכל, אפול, אמעד, שחבריי יראו שאני לא כמו כולם, גורם לי להתרחק מכולם..
הכל רק כדי לא לטעות, שאף אחד לא ישים לב שמתחת למסיכה הרגועה והנורמלית שאני מתאמץ לשדר – אני לחוץ לגמרי וכל הגוף שלי רועד.

כל זה ועוד. לעשות את הפעולות הכי פשוטות, הכל בעצם מסתבך בשלשלאות והופך לאתגר ממש רציני.. וההרגשה היא כמו לטייל בספריה ענקית ורחבת מימד, ולחפש ספר מבין אלפים עד איבוד חוש ההתמצאות והמרחב.
אני כלוא בתוך בועה, והיא מונעת ממני ללכת בבטחה ברחוב, לדבר עם חברים בלי לעשות מעצמי צחוק בטעות לא מכוונת, להיות שקוע בשיחה – ובכל דבר שדורש ריכוז והתמצאות בזמן ובמרחב. החרדות היום יומיות, הפחדים, הלחץ והדמעות החונקות בכל סיטואציה, ממשיכות לתקוף ולהופיע, ולא מרפות אף פעם. להרגיש שייך, כמו כולם , זה שקר שהתפוגג עם השנים.
היכולת להביט בעולם באובייקטיביות פשוט לא קיימת אצלי כמו כולם. הכל מסביב נראה סובייקטיבי, מנותק, מציאות שמתערבבת ומתערבלת עם דמיון ומיקוד חסר שיווי משקל, כל אלה מתלווים לדה ריאליזציה שלי. אני אולי כאן, אבל אני לא מרגיש חלק מכאן. אני רואה כמוכם, שומע כמוכם, מבין את אותם הדברים, ויש לי בוחן מציאות בדיוק כמו שלכם. אבל הבועה מונעת ממני להיות שם בדיוק כמוכם. הגוף שלי כאן, אבל אני לא, ולעולם לא אהיה.

ועד אז, עד שהבועה תתפוצץ, עד שהסיוט יפסק וההצגה הארוכה והאפלה תגיע לסיומה – אני אשאר כאן איתכם, בדמיון שלי.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך