דמעות של מפקד
זהו סיפור אישי עליי.
הייתי כ-4 חודשים לפני סוף שירותי הצבאי. בבסיס שלי שימשתי בסמל מחלקה. התפקיד שלי היה לעזור לחיילים ולהיות יד ימינו של קצין המחלקה.
סוף סוף מתחלף הקצין. הוא סיים תפקיד של קצין המחלקה, שימש כשנה בתפקיד.
לא הסתדרנו כלל בהתחלה. להפך נראה היה שהשילוב בינינו יוביל קודם להתפרקות המחלקה, מאשר לצמיחתה. עם הזמן למדנו לסמוך וקבל אחד את השני והמחלקה הצליחה מאוד. בשבוע האחרון שלו, הבטיח לי הקצין שממש בעוד חודש אקבל את מה שכל חייל בבסיס מייחל לו. להכנס "לתנאים מיוחדים" – אין שמירות, אין תורנויות מטבחים, אין מסדרי בוקר. כמו כן, הוא הבטיח שהקצין הבא אחריו ידע שעליו לתת לי זאת.
חלום.
עלתה לאוטובוס קצינה, מעט מפוחדת. שיער בלונדיני חלק ועיניים כחולות. חיוך רחב על פניה. זאת הקצינה החדשה של המחלקה, שמה נוי.
מיד הצמידו אותי אליה וליוויתי אותה בדרכה החדשה בבסיס. לקצינה החדשה נימוס אנגלי. אומרת "תודה", "בבקשה" והכל בחיוך תמידי.
'לא תהיה בעיה איתה' חשבתי בליבי.
כמה שטעיתי.
הקצינה התגייסה לא מזמן, וקטנה ממני בשלוש שנים. פרט שולי, אבל ידעתי שיהיה לי לא קל לקבל מרות כזאת.
"אני אעזור לך בכל מה שתצטרכי" אמרתי לה בשיחת הפתיחה.
"שמעתי עלייך הרבה, נעבוד טוב ביחד" ענתה לי.
"בשבוע הבא אני אמור לקבל תנאים מיוחדים – אין שמירות, אין מסדרים. בטח הקצין הקודם אמר לך" הבהרתי לה.
"שמעתי על זה, אני אראה מה אפשר לעשות, לא מבטיחה לך כלום" סיימה.
פניי מיד האדימו. לא האמנתי שמפקדת חדשה, שקטנה ממני ופחות זמן בצבא, תגדע את חלומי, תמנע ממני את החופש שמגיע לי.
מכיוון שאני מסמן מיד את מי שפוגע בי בכל דרך שהיא, החלטתי לסמן גם אותה.
פניתי מיד לאחראי של הפלוגה כולה.
לאחר שיחה איתו קיבלתי את התנאים המיוחדים. גם ללא אישורה של המפקדת.
אווירה עכורה בינינו, המחלקה מתחילה להתפורר.
מכיוון שהייתי בסוף שירותי, דבר זה לא היה לי חשוב. לא הפריע לי שהמחלקה לא מתפקדת.
באחד הימים ישבתי במשרד של מנהל העבודה. המשרד היה מרווח. מכיוון שמנהל העבודה ואני היינו בקשר מעולה, הייתה לי יד חופשית במשרד.
ישבתי בכיסא המיוחד מול המחשב והטלוויזיה, כשלפתע המפקדת נכנסה.
"אני צריכה שתעשה כלים, אין ברירה, אין תחליף."
נשמתי עמוק חייכתי קלות ואמרתי לה :"אני אעשה את זה."
מיד לאחר מכן המשכתי "אבל תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב…" הרמתי את כולי בעודי מכה בידי את השולחן. "חפשי לך סמל מחלקה חדש. מישהו אחר שיעזור לך. אני לא רוצה לעזור לך יותר."
שקט השתרר בחדר. שקט של מספר שניות שנמשכו כמו נצח. מבטינו הצטלבו, כאשר לאחר מספר שניות עיניה של המפקדת נהפכו אדומות. דמעה ירדה מעינה.
היא יכלה לשפוט אותי בקלות. יכולתי להענש בחומרה.
במקום זה קיבלתי עונש אחר. הרגשת המועקה שהצטברה אצלי. השקט והמבט ההמום בפניה, לא יכלו להשאיר אותי אדיש. כי לראות מפקד בוכה זה כמו לראות את אחד ההורים בוכה. דבר שאתה לא יכול לעמוד בו.
מי חשב שהדמעות הכי שקטות שבאות אחרי רגע הכי מרגיז, אלו הדמעות שנצרבות הכי עמוק בזכרונך?
תגובות (1)
תודה רבה לך שחרזדה!!!
אני שמח שאת קוראת את שירי