האומץ להעיז
הגשם שוטף אותי בעודי עומדת בקצה הגג של בניין הדירות שלי.
עכשיו כבר חשוך ואני קופאת מקור בפיג'מה שלי בעוד אני מנסה להכריח את עצמי לפסוע את שתי הצעדים האלו קדימה.
לפני שעה הייתי מאוד נחרצת בהחלטה שלי, אבל עכשיו אני כבר לא בטוחה.
אני מנסה להחזיק את הזיכרון מלפני שעה, כשישבתי על המיטה, מקופלת בתוך עצמי והאמנתי שדברים לעולם לא יוכלו להשתפר.
אבל הזיכרון בורח ממני והפחדנות אוחזת בי.
"את באמת רוצה לוותר על כל מה שיש לך?" אני שואלת את עצמי.
"אין לי כלום." טיפת הכעס שעדיין מבעבעת בי משיבה.
"יש לך חברים. יש לך משפחה. יש לך כל מה שאת יכולה לרצות." אני אומרת.
"את צוחקת עלי?!" המשפט הזה מדליק אותי מחדש.
אני מנסה להיאחז באש הזו ולקפוץ קדימה, אני מתחילה לרוץ ואז נעצרת, אני לא מסוגלת.
אני עומדת ממש על הקצה ורוצה לסטור לעצמי.
"מפגרת! תמיד היית כל כך טיפשה או שזה רק עכשיו נעשה גרוע יותר?!" אני צורחת על עצמי ומטיחה את עצמי בדוד שמש שעומד מאחורי.
אני לא יכולה לעשות את זה.
אבל אני רוצה.
אבל חלק ממני צודק, באמת יש לי דברים שלא שווה לוותר עליהם.
אבל הם כל כך מעטים.
הראש מתחיל לכאוב לי, הייתי מוכנה למות רק כדי שזה ייפסק.
"את חושבת שיש לך מה לחיות בשבילו? תחשבי שוב. המשפחה שלך? באמת? את שונאת אותם והם שונאים אותך. החברים שלך? את צוחקת עלי? יש לך כל כך הרבה כאלו, ואת לא מוכנה להגיד לאף אחד מהם באמת את האמת, אם את קוראת לזה חברים אני מתחילה לתהות אם מנת המשכל שלך לא שווה לזו של ספוג. מה עוד יש לך? תני לי סיבה אחת לחיות בשבילה." הקול בראש שלי קורא עלי תיגר.
"אני… אני… אני לא יודעת." הרצון לחיות נוטש אותי באטיות, כמו ברז דולף.
אין לי כלום, היא צודקת, אני האדם הכי בנאלי וחסר משמעות שאי פעם נולד.
אני שטוחה, רדודה ופתטית כי אני מעזה להאמין שאני יותר מזה.
אפילו האמנתי שמגיע לי לחיות.
אני, הילדה הטיפשה שהקיאה במשך חודשים אחרי האוכל כי היא האמינה שזה ירזה אותה.
למי אכפת אם אני רזה?!
אני, הסוציופתית שהאמינה שהיא מסוגלת לפתח קשרי חברות.
המטומטמת הקטנה, שכל דבר קטן מוציא אותה מאיזון וכמעט גורם לה להקיא שוב, אבל היא ממשיכה להאמין שהיא נגמלה.
האידיוטית שהאמינה שהיא מסוגלת להתרכז. כן, כמובן.
המפגרת שרצתה לחתוך כל כך הרבה פעמים אבל לא היה לה את האומץ להעיז.
אז עכשיו יהיה לי את האומץ.
אני לוקחת נשימה ארוכה, וקופצת.
תגובות (14)
שני*
הסוף הימם אותי, בעיקר כי הוא כל כך פשוט אבל כל כך..חזק ועוצמתי.
לצערי הרב, התחברתי נורא ואהבתי מאוד:(
כן יש לי בעיה קטנטנה עם כל שם המספר הזה
לא קלטתי את זה בכיתה ד' ואני מתקשה עד היום
תודה בכל אופן :)
די נו. זה לא מה שאת באמת רוצה לעשות, נכון? ~לא אכפת לי אם כן, כששאלתי התשובה מראש הייתה לא~
שני הצעדים* וחוצמזה זה כתוב יפה, באופן שבו.. ממש אפשר להבין בדיוק מה עובר אצלה ולהתחבר לזה.
אני לא הולכת להתאבד בינתיים
הכל לא כזה נורא
אם כי החלק האחרון מבוסס עלי
אבל אני לא מתאבדת לא לא אני לא איזו מפגרת
עוד לא :)
ותודה ^^
אני מקווה שהתוכן לא נוגע אלייך
אבל אם כן יש לי רק דבר להגיד לך
אם אין לך שום דבר לחיות למענו, תחיי למענך.
הקטע יפה מאוד.
כן, בכל בן אדם יש את ההרס העצמי ואת הבנייה העצמית.
שחור ולבן.
בן אדם מסוגל לירות בעצמו אבל אם תכווני אליו אקדח הוא יסתתר.
ככה בנויים בני האדם…
זה מדויק לגמרי מה שכתבת אם כי לדעתי המעשים של האדם הם יותר קיצוניים, אני מתכוונת, הטיפת תקווה הזאת שגרמה להתלבטות היא מה שתגרום לבן אדם לחזור לחיים הנורמאלים והבנאליים שלו. הוא פשוט יחייה בלי לחשוב פעמיים מבינה?
אם ההחלטה שלו היא מוות אז הוא לא חושב על הדברים ששווה לחיות בעבורם אלא רק למות בעבורם, ואז הוא ימות בלי לחשוב פעמיים.
כאילו אם הוא יבחר לחיות אז הוא יחזור לעצמו בבית אחת ויבנה את עצמו מחדש.
זו ההשקפה שלי.
בכל אופן, קטע יפה אהבתי מ
כן, אבל לרוב הטיפת אופטימיות הזו לא מספיקה כדי להוציא אותו מהדיכאון ולהחזיר אותו לחיים רגילים.
את סוג של אומרת שהכל בראש, ואם תאמין בטוב זה יהיה טוב.
תודה בכל אופן.
רואים שיש לך כישרון כתיבה. קטע מדהים!
וואו פשוט וואו. אני ממש התחברתי כי היהי לי גם תקופה כזאת וגם זה פשוט מושלם.
חלק מזה נכון, המלכה רייצ'ל שווה למות בשבילך :)
למה פרשת
עצוב לי בלעדייך :(
ואני פה עדיין, לאחר שנים… הנוסטלגיה ממלאת אותי עכשיו מבפנים, אני כבר כל כך התגעגעתי לתקופה הזאת
היי ני מאוד מעריכה את יכולות הכתיבה המדהימה שלך. ני חושבת שהכישרון שלך מאוד יכול לעזור לי בפרוייקט שני עובדת עליו עכשיו. אם בא לך לעשות משהו מעניין ואת רוצה לשמוע עוד פרטים שלח אלי הודעה למייל [email protected] . אהיה מאושרת לגלות שאת בעניין. . . ועכשיו מספיק עם העצלות הפורמלית שלי. ני באמת מתפללת שלא אתבדת עדיין ואת עדיין זמינה לאתר הזה למרות שזה הכתב האחרון שלך והוא לפני שנים. הסביר לך ני בחורה חרדית יוצרת בכול גופי ונשמתי שחולה על משוגעים מהסוג שלך. ני מרגישה בבית איתם. משוגע?. שיהיה בלי משוגעים מהסוג הזה העולם היה מפסיק להסתובב. אז בבקשה בבקשה תיריאי את זה רצ' ותחזרי למייל ההוא. רק כמוך יכולים להתאים באמת לעבודה איתי. בוא נאמר גם שני תמיד אוהבת לבחון את רמת הסבולת שלי בהתמודדות עם מענות כמוך. חחח כן קראתי חלק מהפרופיל התאהבתי. אז בבקשה רק בשבילי תהיה חייה ושלחי לי הודעה. מאוד מקווה שנשארת כמו שאת מונצחת כאן ולא בנתיים מהלך השנים הפכת לטפורת קרטון אפור ומשעמם