imagine the books!!
טרו סטורי.

הוא עומד שם, מחייך.

imagine the books!! 04/10/2013 682 צפיות 5 תגובות
טרו סטורי.

צפירה חזקה וממושכת נשמעה מהאוטובוס. חברתי נדחפה לאמצע מקומה ואני התיישבתי לידה. הפעלתי בפלאפון שיר עם מנגינה שקטה ונעימה שמעוררת אותי לחיים בכל פעם. כאשר האוטובוס נעצר הרמתי את ראשי. והסמקתי כמו עגבנייה.ראיתי אותו עומד, צוחק לו, מחייך כאילו הוא זכה בלוטו. ואני? אני לא הפסקתי לנעוץ בו מבטים. לבסוף החלטתי שכדאי שאוותר והשפלתי מבט לבטני. 'כן בטח' אמרתי לעצמי. נשכתי את שפתי התחתונה, עד שכמעט דם יצא ממנה. כל הדרך רק חשבתי עליו. כל הדרך. 'אסור לך!' צעקתי בראשי. 'פשוט אסור!' המשכתי והמשכתי. כאשר הגעתי לבית הספר החלפתי את השיר שקט, שהמשיך להתנגן על רקע צעקות הילדים, לשיר רוק חזק שמלא בקללות. בשביל לשכוח מה ראיתי עכשיו. את מי ראיתי עכשיו. כאשר עליתי במדרגות במחוספסות שצבעם היה אפור כהה, או כחול עמוק. את זה אני יודעת כי כל הדרך נעצתי מבט ברצפה, במדרגות ובאבנים. מתמרמרת על החיים שלי. התנשפתי והסתכלתי על הכיתות שפרושות לפניי.
' ז'3, ז'4,ז'5 ' מלמלתי בליבי. נכנסתי לדלת הכי ימנית, וגם הכי הרוסה, שהייתה. נכנסתי לכיתה. לכיתה ז'3. פילסתי את דרכי אל מקומי עם פרצוף עגום. בעצם, אני לא יודעת איזה פרצוף עטיתי. לא שמתי לב אפילו בגלל שהתמרמרתי כל-כך מהחיים. אני רק זוכרת שזה משך תשומת לב. באסה. חיים זה פשוט באסה.
"מה קרה?" היא שאלה אותי.
'לך היו 21 הצעות חברות, בערך.היו לך מלא מלא חברים. יש לפחות שבעה בנים בכיתה שמאוהבים אותך. לא נראה לי שתביני' אמרתי בליבי. הבטחתי לעצמי שאני לא אגיד לה. אבל הייתי כל-כך נואשת שפשוט…
" היום חיכיתי לקאיה, ואז היא הגיעה, ואז התיישבנו, ואז ראיתי אותו!" כבר נהמתי בחלקו האחרון של המשפט. התחלתי לדפוק את ראשי בזרועותיי שהיו מונחות על השולחן.
"מי זה הוא?" היא שאלה בהתעניינות. לפי דעתי,היא מזוייפת.
"נדב" נהמתי את שמו המטומטם. "הייתי מאוהבת בו, פריקינג מאוהבת" אמרתי.
המשכתי לדפוק את ראשי בזרועותיי.זה מרגיע.
"טוב.." התחלתי לומר. "מי שלא רוצה לשמוע אותי מתלוננת על העולם, שלא יהיה איתי.." ואז התחלתי להיות מטומטמת.
מטומטמת מאוד.

בכיתי.
'אוי סתומה שכמותך!' צרחתי לעצמי בראשי.
"היי, מה קרה? למה את בוכה?" היא שאלה.
"אני לא בוכה, מה.." אמרתי והצבעתי עם אצבעותיי ע עיניי. שכמובן, התמלאו בדמעות. "זה נקרא בוכה? פ'חחח" התחלתי לצחוק.
ואז, היא אמרה למורה.
שיט.
"את רוצה לשטוף פנים?" היא שאלה אותי.
כן.
כן.
זה מה שיעזור לי עכשיו.
לשטוף את הפנים.
כן.
החלטתי לכתוב.
זה מרגיע.
זה עוזר.
והנה אתם, קוראים עכשיו מה שעבר עליי היום.
לפחות בשעות הראשונות של היום.


תגובות (5)

שונאת ת'עולם…

04/10/2013 05:56

אויש… איזה מבאס..
אינלי מושג מה להגיד לך..סורי..

04/10/2013 06:42

תודה..

04/10/2013 07:26

וואו. הכתיבה שלך יפה.
אין לי כוח להגיד לך כמה את מוכשרת, וכמה לילדה בכיתה ז׳, כתיבה כזאת זה נס (ראיתי כמה וכמה מחברות כתיבה של בנות בגיל הזה, שונה לגמרי משלך) .
מה שכן יש לי כוח להגיד,
זה ככה,
קודם כל- שילכו לעזאזל, אני מבינה את ההרגשה שלך לגמרי, אני מכירה את החוסר אונים הזה, אני מזדהה עם החוסר הבנה של הסובבים,
אבל את כל כל מוכשרת וחזקה, למי אכפת מהם?! אז כן, אולי עכשיו הזאתי מקובלת יותר ממך, ואולי יש לה יותר חברים בפייסבוק , אבל את ילדה מוכשרת לחלוטין, עם כישרון כתיבה יוצא מין הכלל, למי אכפת כמות החברים בפייסבוק?! תראי איזה כישרון את!
דיכאון, מכירה.
עזבי את זה, לא יעזור לך בכלום, אני יודעת שהמילים האלה לא יוציאו אותך ממנו, אבל אולי המחשבה עליהם כן.
והוא,
האמת אין לי מה להגיד עליו, החיים חרא, אין לזה תרופה.
אם את רוצה ליצור איתי קשר- בכיף(:
תודה רבה על הסיפור(:

03/11/2013 05:05

את כנראה לא תראי את התגובה הזו, אבל רק רציתי להגיד, תודה לך.. חיזקת בן אדם כשהיה לו קשה. את בן אדם טוב. אין הרבה כאלה.
תודה…

07/02/2014 14:54
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך