החדר של שרון

שרון היא המחנכת שלי, שתיפרד מהכיתה בשנה הבאה (בכיתות ז' ו-ח' יש לנו שתי מחנכות בכיתה, ובכיתה ט' רק אחת נשארת). היא הייתה רכזת השכבה, כך שהיה לה חדר, והשנה בשל נסיבות טראגיות היא העבירה את תפקיד הריכוז למחנכת שהצטרפה לכיתה (בשנה שעברה הייתה לנו, באופן חריג, מחנכת אחת). החדר נשאר שלה, אך עכשיו היא עוזבת את השכבה, וכנראה שהחדר כבר לא יהיה של שרון, אלא של המחנכת השנייה.
בחדר של שרון יש בובות חמודות של פרות עם פעמונים, שמייצגות את רוב תלמידי הכיתה שלי, להם אין בעיה "לצאת מהחדר" ולהסתגל למחנכת השנייה. הכריות שנמצאות בחדר מייצגות אותי- אני לא יכולה להסתגל למחנכת השנייה (היא האישה הכי נרקסיסטית ומגעילה שפגשתי אי פעם), וכדורי הקלקר הם כל הרגשות והרצונות שנאגרו בי במהלך השנה, בה לא הבעתי אותם בפני אף אחד. בסוף, במקום הקלה כתוצאה מהבעת רגשות ובכי, אני רק מרגישה עגמומית יותר, כמו הכריות.
השולחן והכיסאות אלו מקרי קיצון- אין אף אחד כזה בכיתה שלי, אולם תיארתי לעצמי שאם אוסיף אותם אדגיש את הניגודיות בתפיסת המצב של התלמידים בכיתתי. השולחן והכיסאות פועלים בקיצוניות ומסיימים את חייהם, משום שהם אינם יכולים להסתגל למחנכת השנייה. הם, בניגוד אליי, התייאשו לגמרי (לי יש תקווה שאוכל לדבר עם שרון, ולהימנע מאינראקציה מיותרת עם המחנכת השנייה, להם אין).