הייתי שם (בעקבות הרצח של מיכל סלה ז"ל)

הייתי שם. זו הייתה מערכת היחסים הראשונה שלי, בחופש הגדול שבין יא\' ליב\'. הוא היה בדיוק הטעם שלי. הכרנו באוטובוס. זו הפעם השנייה שאני מכירה את הדייט שלי באוטובוס. הדייט הראשון לא צלח, הדייט השני נמשך ארבע שנים.
הייתי שם. לא הייתה סטירה, לא הייתה דחיפה, אבל הזמן ידע שזה עניינו בלבד, ובידי ההחלטה על גורלי. הייתי שם.
הייתי שם כשהוא קרא לי \"מטומטמת\" ו-\"חברה חרא\" והייתי שם כשהוא היה מספר לחברה הכי טובה שלי כמה שאני ילדותית ובכיינית. הייתי שם כשהוא כעס עליי בטיול השנתי כשלא מצאתי קליטה באמצע המדבר. גם חברה שלי הייתה שם ביחד איתי. הייתי שם כשהוא האשים אותי בלי סוף על כך שאין לי רישיון, ואפילו שהיה גר 10 דקות ממנו, הייתי צריכה להתחנן שייקח אותי, או להתחנן להוריי שיקחו אותי. הייתי שם באמצע, בין לבין בידיעה שזה לא אוהב את זו, וידעתי שמה שחשוב הוא שאני אוהבת.
הייתי שם בריב גדול אחד שישבתי, אני חושבת עירומה, על גבו ועשיתי לו מסאז\' תוך דברי רעות על עצמי, על כמה שאני מטומטת וטיפשה, שכל מה שאני עושה זה טעות. הייתי שם כשהוא הטיח בי יום שלם על כך שאימי הפתיע אותי בכרטיסים להופעה שהוא לא טרח להסתכל עליה בעצמו, ובסוף בכה וגם לי להרגיש הכי טיפשה בעולם. הייתי שם כשהאמנתי בזה, הייתי שם שהוא לא אמר דבר כדי שאאמין אחרת. הייתי שם, מחזיקה את האצבעות חזק על הורידים של היד השנייה, בתקווה שלא ירד לי דם כדי שאף אחד לא יראה. הייתי שם כשזה קרה פעמיים, אך הפעם הוא זה שהלך עם חבר במקום ללכת איתי. הייתי שם שהוא היה בבית חמישה ימים ולא נפגש איתי, וביום שקבענו העדיף לראות חבר. הייתי שם כשהוא לא ראה שאני מוותרת, וכשאמרתי לו הוא לא האמין. הוא היה שם כשתמיד אמרתי סליחה על כל דבר, כשהייתי צריכה לשאול ולספר על כל אחד שהתחיל איתי. הייתי שם כשהוא אמר לי ישירות שהוא לא סומך עליי בשבת הראשונה שלי בצבא. הייתי שם כשהוא הציק לי על ידיד שהכינוי שלו הוא \"אחי\". הייתי שם שהוא דיבר על ידידה 3 שעות וסינן אותי, ועוד כעס עליי. הוא היה שם בתקופות הכי קשות שלי, ומעולם לא קיבלתי תמיכה, רק הרגשתי גרוע יותר. הייתי שם בשבת בבוקר, אחרי שמונה חודשים, כשהחלטתי להיפרד ממנו. הייתי שם גם אחרי חצי שנה שחזרנו. הייתי שם ברגעים שחוזרים אליי יום יום, אפילו שעברו ארבע שנים מהרגעים הקיצוניים ביותר. כי כשהייתי שם וביקשתי שנחזור, חשבתי שיהיה טוב יותר. אבל לא היה טוב יותר חוץ מהעובודה שהוא הפסיק לקרוא לי \"חרא\" ו\"מטומטמת\", לפחות לא מולי ישירות. הייתי שם כי אהבתי אותו, וחשבתי שזה הדבר הכי חשוב. הייתי שם, במערכת היחסים הראשונה שלי, וכמו תינוק שלומד ללכת ככה למדתי גם אני. הייתי שם גם כשכאב לי לקיים יחסי מין, ולמרות שהם היו מרצון, תמיד רציתי שיגמור. יגידו הקוראים שעשיתי טעות. אני לא חושבת שעשיתי טעות, בדיעבד, אהבתי אותו. וכשאוהבים מישהו, לא תמיד רואים את הדברים הרעים, הדברים שמהצד היית אומר שהם לא בסדר. רואים את החיוך, את הטיולים, את הרגעים הטובים, ואת הדברים הרעים לא רואים, או לפחות לא מוכנים לראות, כי לפעמים האהבה חזקה מהם. הייתי שם כשלא סיפרתי לאף אחד, כשהסתרתי סיטואציות, שהסתרתי מועקה, שהסתרתי רגשות. אף אחד לא ראה, אף אחד גם לא יראה, כי לא רציתי להראות לאף אחד את הצדדים הרעים של האדם שאהבתי. ולכן קשה לי לשפוט, וקשה לי לתת ביקורת, ולהגיד שהיו סימנים. כי לא היו סימנים מבחוץ. הוא היה אדם טוב לסביבה שלו (לפחות מולם ישירות) כי החברים הכי טובים שלו, והקרובים שלו לא יודעים דבר על מה שהיה שם. רק אני הייתי שם. למעשה, אני חושבת שהוא עצמו לא באמת היה שם, גם כשהייתי ישירה, גם כשאמרתי את האמת. הוא עד היום מעדיף להאמין לאמת שלו בלבד ולקרוא להם עובדות.

אבל מה ששובר אותי הוא האדם החדש שנכנס לחיי. אדם חדש שנכנס מהר, ומשהו בי אמר שאני לא רוצה לפספס את ההזדמנות הזו. ועד היום אני מודה לאלוהים על האדם הזה שמלמד אותי לאהוב. ארבעה חודשים עם זוגיות חדשה שיש לאחרים הרבה מה ללמוד ממנה, מסוג מערכות היחסים שאמרו לי \"את תדעי כשתדעי\" ועד שהוא הגיע לא ידעתי. ידעתי שזוגיות יכולה להיות צוות אבל לא ידעתי שזה אפשרי. ידעתי שיחסי מין הוא דבר מלא בזיקוקים, ולא ידעתי שאפשר להפיג את הכאב בקלות כל כך. ידעתי שמערכת יחסים אמורה לחזק אחד את השני, אבל לא ידעתי שאפשר לעשות זאת בלי לוותר על עצמך. לאדם החדש בחיי לא מגיע שאזכר ברגעים האלה, רגעים שאי אפשר לשכוח, רגעים של שנאה עצמית, רגעים של השפלה, של תחינה, של סליחה שלא הייתה צריכה להגיע, של מילים שלא מגיעות לאף אחד שיאמרו להם. רגעים שהאמנתי שעשיתי מתוך האהבה לאדם אחר, ולגמרי שכחתי לאהוב את עצמי. ובכל יום מחדש אני מבינה יותר ויותר כמה שצדקתי אני, ולא ההוא שאומר שהוא זה שתמיד צודק.