הילדה במראה 2.
היום הילדה במראה צחקה עליי. זה היה מעליב.
היא הסתכלה על גופי, שהוא נורא רזה לכאורה אך גם שמן לדעתי, או לדעתה. אני כבר לא מבדילה.
אה, לא הבדלתי. עיניה הירוקות כקרפדה נצצו בשובבות, ואז החיוך שלה גדל, וכבר ראו את השיניים המושלמות שלה במראה, מסביבם שפתיה היבשות נמרחו.
שמענו שיר, על ציפור ועל תולעת, ועל תמיכה וצעקות, ועל שינה וחיבוק, ועל חיות אחרות, ועל חברים. וזה היה שיר אחד. ואז היא ניסתה לפתוח את הפה שלה לדבר, אבל הקול לא יצא ממנה. אחרי הכל, היא רק ילדה במראה.
אבל אני חושבת שדי הבנתי מה היא אמרה. וזה היה לגמרי מנוגד לשיר הרגוע והיפה ששמענו ברגע ההוא.
היא צחקה עליי, הילדה שנראית כמוני – לפעמים בעוד כמה שנים, לפעמים כמו לפני כמה שנים, ולפעמים כמו עכשיו.
הפה שלה התעקל בצורה מוזרה, ופחדתי אפילו להסתכל מעט. העין שלה תקתקה, ולרגע אני חושבת שעיניה היו לבנות לגמרי ודם זרם מפיה. אבל אחר כך זה נעלם.
הכל נעלם. הסתכלתי במראה, ולא ראיתי מישהי אחרת. ראיתי אותי, בדיוק מה שרואים כשמסתכלים במראה. היא נעלמה, החברה היחידה שלי בנמצאת במראה.
היא באמת הייתה בשבילי שם, ואני הייתי שם בשבילה.
אבל עכשיו, היא נעלמה. למרות שהיא פגעה בי, ואני פגעתי בה גם חזרה, היא המישהו הזה שהכי אכפת לי ממנו.
אני מקווה שהיא תחזור בקרוב. לא עבר יום ואני שקועה בגעגועים.
תגובות (0)