הילדה שבמראה.

לפעמים אני מדמיינת אהבה. כי אדם לא יכול לגדול בלי אהבה או שמחה, כך לפחות אני מניחה.
אני ממציאה לעצמי שמישהו כן רוצה שאהיה שמחה ושאכפת לו.
אני אוהבת להוציא את הלשון כשפתיתי השלג נוחתים.
תמיד תהיתי למה צריך נוצות כדי לעוף, כי אין לי נוצה פצפונת בגוף ועדיין אני עפה וחולמת בהקיץ. עוברת בין דמיון לדמיון, עם המוח שלי.
אני לא צריכה כנפיים כדי לעוף, אבל בכל מקרה פתיתי השלג היו מפריעים.
הם היו נתקעים בין הנוצות הגדושות והורסים את הצבע. ונמסים על הכנף.
אני מוציאה את הלשון, ושומעת את אימי קוראת לי לחזור הביתה.
היה לי התקף לב רק כי הילדה במראה הייתה כל כך חמודה.
אימי מצאה אגדה, ואני ספגתי מכת שמש.
אני אוהבת לשבת מתחת לשמש – וללכוד פתיתי שלג עם לשוני, עיניי נוצצות וירוקות. הן מזכירות קרפדה.
אני צוחקת, כי הילדה במראה נראית מוזר. רק הילדה במראה רוצה בשמחתי.
אבל זה בסדר, כי לי יש אותה ולה יש אותי.