הכלב שקשר אותי / חלק ב׳.

אני לא זוכרת הרבה מהלילה לפני שבוני הגיע, אני רק זוכרת שאני ואח שלי הדלקנו טלווזיה בבוקר (כרגיל) על נשיונל ג׳אוגרפיק (אל תשאלו.) הייתה שם תוכנית על אילוף כלבים שלא הייתה ממש מעניינית. שיחקתי באייפד עד שאימא אמרה, ״אתם מתאמנים לקראת הכלב?״
״אימא, יש לו שם,״ כעסתי קלות.
״סליחה, לקראת *בוני*.״ היא הדגישה וגלגלה את עיניה. ״זה בכלל לא קשור לבוני,״ אמר אלעד בהתלהבות.
״יש לי רעיון,״ אמרה אימא. ״תטפלו בבוני יפה, ואז נספר לאבא כמה שאתם טובים ושכדאי לקנות כלב..״
הסיבה שאנחנו כל-כך לחוצים שאבא ישמח היא בגלל שהוא פשוט לא אוהב כלבים. הוא לא אוהב את כל הלכלוך שהם עושים בבית, את הכסף שצריך להוציא עליו ואת האנרגיה שמשקיעים בו.
״כן,״ אמרתי, מחויכת. לפחות היא תומכת ברעיון. ״ונגיד שתומר ממש אוהב אותו.. אני מקווה שהוא לא יפחד ממנו.״
״אבא רק צריך לראות את הפרצוף החמוד שלו, והוא ישר יקנה לנו אחד.״ אמר אלעד.
שמחים יותר ממה שהיינו לפני שעה, חזרנו לענייננו. יש לנו תוכנית. והיא תצליח.

כל היום היו דיבורים על בוני. אפילו תומר התרגש כשאמרנו לו שאנחנו מביאים אותו. אני קצת הייתי עצובה שהוא צריך להישאר בבית, בגלל המסיבה בים. אימא שלי הייתה עצובה כי הוא יכול לעשות קקי בבית.
מקסים מצדה.
בשעה חמש ורבע אימא שלי ממש התחילה לדאוג. ״המסיבה בחמש וחצי!״ היא אמרה שוב ושוב וצלצלה לאבי בפעם-המי-יודע-כמה. ״פשוט תחכו לו בחוץ, בסדר?״ היא אמרה בחוסר-אונים, ונתנה לנו להחזיק את תומר.
יצאנו החוצה ליד החנייה המוצלת. ישבנו על המדרגות, ולפתע ראינו את המכונית השחורה והגדולה שלנו מגיחה מהשביל הימני.
״זה הוא, זה הוא!״ קראתי. תומר נפנף באגרופיו הקטנים, ואלעד חייך. אבא החנה את האוטו, ויצא ממנו כשהוא סוחב שקית גדולה.
״סוף-סוף!״ אמרה אימא שלי, שיצאה מהבית. היא לקחה את השקית במהירות לסלון ובאה לראות את הכלב.
זה היה הכלב הכי מתוק שראיתי בחיי. הוא היה קטן, בערך בגובה עשרים וחמישה סנטימטר, ואורכו היה לא יותר ממטר. היו לו אוזניים ארוכות, מתולתלות. פרוותו הייתה לבנה ומוכתמת בכתמים חומים. היו לו עיניים גדולות וכפות רגליים קטנות. כשהוא ראה אותנו, הוא נאבק להגיע אלינו.
״הוא כזה חמוד!!״ התמוגגה אמי. בוני קפץ ונבח ואוזניו התנפנפו. בכל פעם שקפץ, היה עומד לזמן-מה על רגליו האחוריות.
״זה כלב מסוג קינג צ׳ארלס,״ ציינתי.
״איך את יודעת?״ שאל אלעד, ונראה מופתע.
״אתה לא זוכר שכשנועה הייתה פה היא לא הפסיקה לדבר על זה?״ הזכרתי לו.
תומר נרתע לאחור. הוא תמיד פחד קצת מכלבים, ממש כמוני כשהייתי בגיל שנתיים וחצי. בוני ליקק את פניי.
״בוא, בוני, ניכנס,״ אמרתי. נכנסתי הביתה בעודי מחזיקה ברצועה, וקשרתי לעמוד המעקה בעזרת שני קשרים חזקים. אימא שלי הזכירה לפני כמה ימים שכלבים לא עושים את צרכיהם כשהם קשורים. הייתי בטוחה שעדיף להרגיע אותה, כדי שתזכור את התוכנית שלנו.
״קדימה, צריך לצאת לים!״ היא אמרה. נתתי ליטוף אחרון לבוני, נעלתי את הכפכפים שלי ונכנסתי למכונית. מאחוריי, אבא נעל את כל החלונות והדלתות.
״רגע!״ צעקתי.
״מה קרה?׳
״אני- אמ, לא חושבת שסגרנו את המזווה.״ אמרתי. פתחתי את הדלת ונכנסתי הביתה. המזווה היה סגור כמובן. בוני כשכש בזנבו. ליטפתי אותו ליטוף אוהב והוא נתן לי עוד ליקוק, הפעם ביד.
״אורה, תיכנסי כבר למכונית!״ צעקה אימא שלי. יצאתי במהירות, מבט אחרון, וסגרתי מאחוריי את הדלת באופן סופי.