הכעס שבפנים.

תמיד שנאתי את עצמי. את העיניים שלי, את השיער שלי, בקיצור את הכל.
ועד היום אני ככה. אני מרגישה כאילו אני בתוך קופסה, ואני לא מצליחה להשתחרר ממנה.
אין לי ביטחון עצמי כי ירדו עליי במשך כל היסודי, אמרו לי שאני שמנה, מכוערת וחנונית, באיזשהו שלב כבר התחלתי להאמין בזה ועד היום אני מאמינה בזה. כולם אומרים שאני יפה ומוכשרת, אבל הם לא מבינים את החור הגדול שנפעם בחזה שלי, כאילו מישהו לקח את הלב שלי וקרע אותו. אפילו הקראש שלי לא שם לב אליי, יש לו חברה, הוא אומר שאני חמודה, אבל אני רוצה להרגיש יותר מחמודה אני רוצה להרגיש יפה ושמישהו סוף סוף יאהב אותי כמו שמגיע לי. בשנה האחרונה שהיה לי חבר זה היה מזעזע ואני לא מאחלת לאף אחד מה שקרה לי. ואני כל כך מוכנה לאהבה אני כל כך רוצה את זה. אני רוצה להרגיש מה זה נשיקה ראשונה, מה זה חיבוק אוהב, מה זו אהבה שכל כך חזקה עד שזה כואב, אני רוצה הכי הרבה שיאהבו אותי. שהוא יעביר את אצבעותיו בשערותיי, כשיהיה לי קר יבוא לי את מעילו, שנריב ונשלים…
אבל יותר מכל אני רוצה לאהוב את עצמי ואת הגוף שלי.
כי איך יאהבו אותך אם אתה עצמך לא אוהב אותך?