purple kitten
לפעמים יש דברים שאי אפשר להדחיק, ואצלי תחושת האשמה זו התחושה הכי חזקה שמלווה אותי כל שנייה ושנייה, וכל פעם שהיא עולה היא לוקחת ממני עוד חלק מהנשמה.

הלוואי ואבא שלי לא היה סכיזופרן

purple kitten 22/08/2018 464 צפיות אין תגובות
לפעמים יש דברים שאי אפשר להדחיק, ואצלי תחושת האשמה זו התחושה הכי חזקה שמלווה אותי כל שנייה ושנייה, וכל פעם שהיא עולה היא לוקחת ממני עוד חלק מהנשמה.

בגיל שלוש וחצי אבא שלי התחיל להשים את כל התקוות שלו עליי..הוא רצה שאני אהיה כוכבת כי הוא לא הצליח בחייו… הוא סכיזופרן עם בעיות פראנויה.. חושב שכולם רודפים אותו וזה תמיד יצא עליי. הוא היה מתעלל בי באימונים וגורם לי לשקק מפחד. הוא גרם לי להאמין שכולם באמת שונאים אותנו ורוצים לעשות לנו רע.. תמיד בדרך לבית הספר הייתי צריכה להשים לב לכל מכונית שמתקרבת בשביל לראות עם מישהו עוקב אחרינו.. ידעתי שאני לא יכולה לתת אמון באף אחד כי כולם רוצים לעשות לי רע.. חייתי בפחד שיום אחד הוא יהרוג אותי.. הוא תמיד דחף אותי להיות יותר טובה מכולן בתחרויות, ויאמר לזכותי שהייתי טובה מאוד, אבל מרוב פחד מלאכזב אותו ולהרגיש כישלון בתחרויות פשוט לא תפקדתי.. ואז זה היה יותר גרועה כי לא משנה כמה הייתי מנסה אף פעם לא הייתי טובה מספיק.. הצרחות בתחרויות, באימונים, ואפילו בבית… הכל היה כל כך נורא.. ואם אני הייתי לבד זה היה יכול להיות יותר קל אבל יש לי גם אח קטן.. הוא הדבר שהכי חשוב לי בחיים והייתי מוכנה לעשות הכל בשביל להגן עליו. לקחתי תמיד את כל האשמה. נתתי לאבא שלי להשפיל אותי בשביל שהוא ישרוד. אני לא רציתי שהוא יפגע.. אבל מסתבר שגם בזה נכשלתי.. לא הצלחתי! לא הצחלתי להגן עליו כמו שהייתי אמורה. ואני שונאת את עצמי על זה עד היום… כי בגלל שלא הגנתי עליו כמו שצריך, בגלל שלא עמדתי מול אבא שלי גם אחי הקטן נפגע מבלי שיעשה שום דבר… לא מגיע לו לחיות בסבל, הוא לא עשה שום דבר רע.. הוא תמיד היה החכם במשפחה, כולם אהבו אותו כל כך, הוא בחיים לא רצה שמיהו יפגע. הוא היה כל כך תמים וכל זה נעלם בגללי. בגלל שלא הגנתי עליו מספיק.. ואז בגיל 12.. אני עדיין לא רוצה להאמין שזה קרה. אני עדיין לא רוצה להאמין שמיהו מבוגר גרם לי לעשות דברים כל כך מגעילים ועוד להרגיש שאני אשמה.. הוא גרם לי לחשוב שהדרך היחידה שאנשים יאהבו אותי זה אם אני אתן להם את הגוף שלי. אבל הבעיה היא שלא הרגשתי שהגוף שלי מספיק טוב.. אז לא משנה מה היו עושים לי הייתי אסירת תודה שבכלל הסכימו לגעת בי.. וזה בגיל פאקינג 12! ומעולם לא הצלחתי לדבר על זה. לא עם אף אחד. לעולם לא אשכח את הטעם המגיל שהיה לי בפה. במשך חודשים הרגשתי כל כך נורא.. ועד שהגעתי לגיל 13 כמות האנשים שנפגשתי איתם הייתה ממש גדולה..הייתי משקרת לגבי הגיל שלי ועושה את הדברים הכי מגעילים עם אנשים שהרגע ראיתי בפעם הראשונה, כי כל כך חיפשתי אהבה.. לא הבנתי שזה לא אמיתי.. לא חשבתי שאני מספיק טובה בשביל שמיהו יאהב אותי בגלל מי שאני ולא בגלל הגוף שלי.. לא האמנתי שאני עושה את הדברים האלה ובכל זאת המשכתי כי לא היתה לי שום אפשרות אחרת. והקטע הכי עצוב שכמעט עד גיל 18 חשבתי שזה נורמלי כל מה שחוויתי. שאני חלשה שאני נשברת כי כולם עוברים דברים כמו שאני עברתי.. האשמתי את עצמי על זה שפדופיל גרם לי להתנהג כמו זונה, האשמתי את עצמי שלא הצלחתי להגשים לאבא שלי את החלום, האשמתי את עצמי שאח שלי סבל במשך השנים, האשמתי את עצמי שאין לנו כסף כי אני גדלה וצריכה בגדים חדשים… ואולי אני מאשימה את עצמי על זה אפילו קצת היום. אני עדיין לא השלמתי שזה שאבא שלי התנהג כמו מטורף זה לא אשמתי.. שזה שפדופיל גרם לי לחשוב שככה אנשים יאהבו אותי זה לא אשמתי… שהמצב בבית הוא לא אשמתי… ולא משנה כמה פעמים אני אגיד את זה לעצמי, תמיד תהיה בי תחושת אשמה, שבגללי כל זה קרה. שבלעדיי העולם היה נראה יותר טוב, אבא שלי היה ממשיך בחייו הפרועים, אמא שלי לא הייתה כמעט מתה בגלל שאבא שלי החליט שהיא צריכה למות כי היא לא מגדלת אותי כמו שהוא חשב שצריך, אח שלי, אם הוא היה קיים, היה חיי חיים נורמלים עם משפחה שאוהבת אותו ואנשים טובים… ואם זה מה שהיה קורה, אני הייתי מאושרת לגבי זה אפילו בלי החיים שלי…


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך