המכתב הרביעי- שתים עשרה וחצי בלילה
את המכתב הזה, בנג'מין, אני כותבת לך בעיניים אדומות מבכי וגרון צרוד מצעקות.
השעה היא 00:16, ובדיוק סיימתי ויכוח עם אמא שלי.
היא הולכת להכריח אותי ללכת לאיזה פעילות בית ספר מפגרת, 'חפש את המטמון' ברחובות תל-אביב, עם כל ביתי הספר הדמוקרטים בארץ או איזה חרא כזה.
אני שונאת את זה, אני כל כך שונאת את זה. אני הולכת להיות בקבוצה עם ילדים שאני לא מכירה ולעולם לא אכיר, ואני אעכב אותם כל הזמן כי אני לא יודעת לרוץ.
פעם יכולתי לרוץ כל כך מהר, מה קרה לי? פעם הייתי כל כך שמחה ללכת לדבר הזה, פעם לא הייתי בוכה תוך כדי הכתיבה.
אני לא רוצה לעכב את כל הקבוצה שלי כי אני שמנה, אני לא רוצה לעצור כל עשר שניות, אני לא רוצה שהילד שאני מחבבת יחשוב שאני פדלעה, אני לא רוצה שאף אחד בעולם יראה אותי מתנשפת ומתנשמת אחרי עשרים שניות של ספרינט.
אני שונאת להיות שמנה, אני שונאת את זה. אני שונאת את החיים שלי, אני שונאת את הכל.
למה אנחנו משתנים בנג'מין? למה לא יכולתי להישאר הילדה הקטנה שאוהבת להיות שמנמונת? שרצה מהר למרות שהיא הייתה כבדה?
הבטחתי לעצמי שאני לא אבכה בגלל שטויות, ואפילו את זה אני לא מצליחה לקיים.
להתראות בנג'מין, אני מקווה שאתה מרגיש טוב יותר ממני כרגע.
שלך, טדי.
תגובות (3)
טדי… להתחיל בנאום מטורף של כמה שאני מזדהה? פעם הייתי רצה סביב כל בית ספר וצועקת שאני יכולה להמשיך ככה כל היום ועכשיו אין לי כוח לריצת 400 קטנה.
עדיין, אני חושבת שאת צריכה ללכת. חפש את המטמון זה ממש כיף ואת יכולה לעזור לקבוצה אם יהיו חידות ודברים כאלה. לא כולם מתאימים לרוץ. (ואת לא יודעת כמה אני מקנאה בך עכשיו, אם הייתי יכולה לעשות חפש את המטמון בכל תל אביב…)
טוב, זאת החלטה שלך. אם תלכי אז בהצלחה.
*כיף בתי ספר דמוקרטיים*
טוב, למען האמת ערקתי מאחד כזה למען בית ספר רגיל, אבל נחיה.
בכל מקרה, רק הערה אחת: כמדומתני (רק כי אני אוהבת לכתוב את זה) כותבים "פדלאה". משום מה עם ע' זה גורם לי לקרוא את זה כמו ע' גרונית וזה לא נשמע לי טוב במוח. לא יודעת למה.
ובקשר למראה שלך, את לא היחידה. אני לא שמנה, הודות לכיסוח טוטאלי של המורות שלי לריקוד ("אבל יש הופעה בסוף השנה, חייבים לעשות חזרות שוב ושוב!!"), אבל גם לי יש את הצרות שלי. גם לילדה הכי רזה בכיתה שלי יש בעיות עם המראה שלה. וכן, היא אמרה את זה. ואת יודעת מה? אם את נשארת מאחורה, תמיד יהיו אנשים שיגררו אותך איתם, או ישארו איתך, או שיעלו איתך על אוטובוס. היה לנו גם חפש את המטמון (במקרה הזה המטמון היה על-האש בבית של היו"רית) במועצת תלמידים העירונית והייתה איתנו בקבוצה ילדה שהלכה ממש לאט. שלחנו את אלה שרצים מהר לתחנה הבאה ואני ועוד אחת נסענו איתה באוטובוס. הילדה השנייה אפילו אמרה לכולם שבגללה נסענו באוטובוס. שהיא נפצעה עם הכפכפים שלה ולכן היא הייתה חייבת לנסוע.
אבל את בחיים לא תוכלי לתת לאנשים את ההזדמנות להישאר ולצחוק איתך באוטובוס ולפגוש אנשים אחרים שאתם מכירים אם לא תבואי, ובטח ובטח לא אם תחשבי שאין להם כוח אלייך.
(טוב, כרגע אני גאה בעצמי על החפירות. את תסלחי לי, כן? פשוט רק תזכרי שאני לא אחראית לכל עיוורון ו\או התכת מוח שתקרה בעקבות החפירה)
הליוס הוא חברי הטוב ביותר מזה שבע שנים, אני לחלוטין חסינה.