הצועקת בשקט.

רוצה לצעוק שהוא לקח. רוצה לצעוק שהיא הכאיבה. רוצה לצעוק שהוא פגע בי. רוצה לצעוק שהיא כלבה.
פותחת את הפה כדי לשאוג בקול רם שהאדמה תירעד והעולם יעצור למשמע הקול הרועם, אך ההפך הוא הנכון. אין קולי נשמע, אף לא צליל או זמזום קטנטן.

ככה זה תמיד היה.
בגיל 3 כשלקחו לי את הבקבוק חלב.
בגיל 6 שנגנב המשחק האהוב.
בגיל 12 שהתשומת לב בבת מצווה שלי נלקחה כנגד עיניי.
בגיל 16 שהציון שלי לא היה צודק אבל למי זה משנה בכלל מה אומר.
בגיל 19 שהמילים לא מפסיקות לפגוע עמוק ככל האפשר.

תמיד סתמתי, החשיבה הייתה להיפגע אני כדי שהם יוכלו להמשיך לחיות בשלווה עצמית. לי מותר להיפגע מה אני שווה יותר מהם ? אני סתם מישהי שרוצה לצעוק אבל שום קול לא יוצא מבין שפתיה. השפתיים אילמות דבוקות אחת לשניה. אין דבר כזה לחשוב שתמיד רציתי אך לעולם לא הקשיבו. שתמיד רציתי אך לעולם לא שאלו.
נמאס לי. אני רוצה שידעו את הרצונות שלי. שיקשיבו לכאב שלי. שהעצב שלי יצא החוצה ויהיה מי שיחלוק אותו עימי. אבל על מי אני עובדת ? תמיד אהיה זו שצועקת בשקט.