ואיזה מן אדם מקנא בלהבה?

הכתום הזה. הכתום הבוהק הזה.
עולה מעלה, מעלה.
מנסה להגיע אל השמיים, אל אלוהים,
אך זה חסר משמעות כיון שבתוכו נמצאים רבדי האלוקות העמוקים ביותר.
העשן מסתלסל מקצוותיה של הלהבה ההרסנית הזו ואני כבר מתבלבלת מכל האלמנטים הרבים שסובבים סביב אש אחת ענקית.
אבל אני אוהבת אותה, את האש.
למען האמת, אני אפילו קצת מעריצה אותה. איך שהיא כזו רעה אבל איכשהו כולם עדיין אוהבים אותה.
אני רוצה להיות כמותה. אז אני תוחבת סיגריה לפי. נושמת ונושפת. מאשרת לעשן להסתלסל בקצוות פי.
וזה גורם לי להרגיש קרובה אליה במובן מסויים. כאילו ששתינו יכולות לעשות את אותה הפעולה. שתינו פולטות עשן.

לרגע אני תוהה מה יקרה אם אכנס אליה, אל האש. באופן מילולי- אקח צעד, ועוד אחד נוסף, עד שאהיה בתוכה.
ואז ההרס שלה יתמזג יחד עם שלי.
ואני והיא נהפוך לאחד ואולי לכמה רגעים ארגיש איך זה להיות נאהבת כמו האש.

הקנאה בי מתפשטת במהירות מחרידה.
אני מקנאה על שאם אנקוט בצעד טיפשי שכזה, החלק המזוכיסטי שבי יסופק רק לכמה רגעים, ואז זה יגמר. אני אגמר.
והאש? לעולם לא תפסיק לבעור.
תמשיך להרוס, תמשיך להשמיד,
והלוואי שההתאחדות איתה היתה יכולה להימשך לנצח נצחים. הלוואי שהייתי יכולה להיות בתוכה לנצח נצחים.

ואיזה מן אדם מקנא בלהבה?
איזה מן אדם מזוכיסטי עד כדי לרצות שכאב ההתאבדות יימשך לנצח?

הכתום הזה. הכתום הבוהק הזה.
עולה מעלה, מעלה.
וכמה, כמה שהייתי רוצה לעלות יחד איתו.