חבר לעט – פרק ראשון טיוטה 4 (תקראו בבקשה את רציתי להוסיף)

אפשר לומר שספר הוא ממש חבר. אתה מביט בו לראשונה, תחילה בכריכה. אתה שואל את עצמך איך היא נראית? ואם היא נראית ככה, מה מחכה לך בפנים?
לפעמים, כשאתה לא אוהב את הכריכה, אתה בטוח שהעלילה תהיה מאכזבת. מצד שני אתה בכל זאת מסתכן בטענה ששווה לנסות, גם אם הוא לא מושך אותך. ככה הרומן שלכם מתחיל. בפעם הראשונה זה מייגע הודות לציפיות הפסימיות ואחרי כמה משפטים אתה נוטש אותו, הוא נותר זרוק על מדף או מגירה ומידי פעם עולה בך המחשבה הארורה הזו שלא היית צריך לקחת סיכון מיותר. שבועות הוא שוכב שם, אולי חודשים עד שאתה שוכח ממנו ומבחין בו שוב. אתה לא משתגע עליו, כמעט שונא אותו, איך הוא מעז להפריע לשקט שבחייך?
יעברו כמה ימים עד שתגיע למסקנה שלא נתת לו הזדמנות, אז אתה פותח אותו בחוסר עניין ומשם העניינים מתגלגלים לבד. איך יכולת להרשות לעצמך לשנוא את מה שהפך להיות איבר מדומה בגופך?
אני מכירה מקרה אחד כמו זה – הסיפור שלי ושל האיבר המדומה בגופי : "החומה היא שלי".
המילים מספרות על בריגיטה וויט בת החמש עשרה הביישנית והקטנה, זו שאף אחד לא באמת אוהב. מאחר והיא רצתה ללמוד בבית ספר ברמה גבוהה, היא עברה ללמוד ב"קראק" שנחשב תיכון יוקרתי במיוחד, יחד איתה עוברים ילדים נוספים מבית הספר הקודם שלה – "בארייר". למזלה, אלו לא חבריה לכיתה ששפכו מלח על הפצעים.
במקביל לתחילת הלימודים, בריגיטה מגלה מאחורי הבית שלה חומה נטושה, היא הופכת אותה לרכושה הפרטי. בתחילת הספר היא רואה שהחומה מתחילה להישבר והיא לא יכול להתעלם מהסדקים שנבקעים בה מידי יום. בסוף הספר החומה מתרסקת ונותר ממנה רק הריסות ועפר.
המחבר הוא אלפרד-ג'ון פאל ואני יודעת עליו שלושה דברים :
1. הוא סופר אמריקאי
2. הוא צעיר
3. בחייו הוציא ארבעה ספרים ומתוך ראיון שקראתי עליו, לאף אחד מהם הוא לא מתכוון לכתוב המשך- ישר כוח.

שני דברים נוספים שאני יודעת עליו שהם לא בהכרח עובדה :
1. הוא שונה משאר הסופרים.
2. הוא גאון!

הדבר האהוב עליי בספר הוא לאו דווקא העלילה עצמה, אלא העובדה שהמכשולים שבריגיטה עוברת יוצרים סדקים, בין אם גדולים במיוחד ובין אם הם מזעריים, סדק הוא סדק.
אם יש משהו שאני הכי אוהבת בעולם הוא מטאפורות, דימויים, השוואות. כנראה שזו הסיבה שפאל הפך להיות הסופר האהוב והמשפיע עליי ביותר.
כשהחומה מתרסקת, אפשר לדעת שבריגיטה התגברה על המכשולים הגדולים ביותר. למשל, כשהיא מחליטה שאין בושה בדעות שלה, מותר לה לפתוח את הפה כמו כל אחד – היא מעזה לומר מה היא חושבת על דולורס לופטי, שהיחס שלה כלפי בריגיטה היה בלתי נסלח, כולם שמעו את המילים הקשות האלו שלא יצאו מפיה במשך שנים, וכשאני אומרת מילים קשות, אני מתכוונת לזה. כמובן שאלו לא כל המחסומים שבחייה, הרי אי אפשר לרסס את כל המקקים בעולם.
מידי פעם, כשאני חושבת על הספר, נראה כאילו אני ועלמה, החברה הכי טובה שלי, היחידות שמבינות את הקשר בין חוויותיה של בריגיטה לבין החומה, ואני יכולה להוכיח לכם זאת בקלות:
"זה ספר כזה מושלם!"
"הוא כזה מהמם! אבל אני לא מבינה למה יש בסיפור חומה, זה כאילו ממש כאילו לא קשור."
"אני מחכה כבר להמשך!" (שלעולם לא ייכתב)

אני לא יודעת למה קיים הרגש המוזר הזה, כאילו הוא שייך רק לך אל אף שכל הכיתה, השכבה, בית הספר ואולי העולם קרא אותו מאה פעמים יותר ממך. כיף לחשוב שאתה היחיד שמבין את המשמעות של הספר למרות שלא קשה להבין אותה. אמנם הבעיות שלי שונות מבעיותיה של בריגיטה ובכל זאת אני מרגישה כאילו הספר נכתב עליי.
"כולם מרגישים כאילו הספר נכתב בשבילם." אומרת עלמה ברגעים שהספר סוחף אותי יותר מידי. "לכל אחד יש את הבעיות שלו."
לפעמים נדמה שעלמה היא האדם הכי בעייתי בעולם. בלי קשר לעובדה שהיא גרה עם אם חד-הורית ומטוס הציונים שלה התפוצץ כי הטייס היה עצלן מידי. רק אתמול החבר שלה זרק אותה בטענה ש: "אני לא יכול לשמוע עוד על הבעיות שלך, מצטער, אני פשוט לא עומד בזה, אני לא מצליח להקשיב לך, וכל הזמן יש לך תלונות." הוא אמר עוד דברים אבל מרוב דמעות, משיכות באף ויללות, לא הצלחתי לשמוע מה היא צוטטה.
בדרך כלל אני משיבה לה : "שכולם ייהנו מהספר שנכתב עבורם." היא רק מושכת בכתף ושותקת. מדהים שאני היחידה שיכולה להשתיק אותה. עלמה היא אדם שתמיד יהיה לו מה לומר- לכל אחד.
אבל לולא היא, כל המילים שאני כותבת עכשיו שוות כמו חמש אגורות וסיפור החיים שלי היה ממשיך להיות שגרתי ומשעמם.
היא זו שהכריחה אותי לקחת צעד לשביל שלא ידעתי את סופו. היא זו שנתנה לי את הכוח להתגבר על הדבר שממנו המוח פחד והרי הוא זה ששולט על הגוף שלי.
לפעמים חבר שתלטן זה לא דבר רע.

"אלפרד-ג'ון פאל.
דבר ראשון שכדאי לדעת, אני לעולם לא אכתוב "היקר" בסוף הכותרת מאחר ואתה לא רכוש פרטי, המילה הזו תמיד נראתה לי חומרית מידי.
אתה לא מכיר אותי וסביר להניח שלעולם לא תכיר. אני לא יודעת למה אני כותבת לך, אתה גם ככה לא תקרא את המילים האלו, כנראה שאני זו שמחפשת לעצמי סיפור חיים- כדי שבביוגרפיה שלי ייכתב סיפור אחד מעניין ואלף סיפורי הבלים שאף אחד לא מעוניין לשמוע. הייתי צריכה לדעת שכל האנשים המפורסמים הם אותו הדבר, לא משנה במה הם עוסקים. איכשהו אני מצליחה להבין אותם, כולנו בני אדם וכולנו רוצים להיות מנותקים מידי פעם, אני לא מכירה אדם שמעולם לא התבודד.
אני לא אגיד את שמי, או את גילי וגם לא את המקום ממנו אני באה, אבל אוכל לומר שאני עובדת קשה כדי להגות נכון כל משפט שיוצא לך בטבעיות מהפה. אוכל לומר שאת החלום שלי הגשימו לפני, זה היית אתה ושלא תבין לא נכון, אני לא יכולה להאשים אותך, להיפך, אני תומכת. זו כנראה אני שעדיין מחפשת את מה שמעטים מצאו.
למרות שאין לזה טעם, אני מרשה לעט שביד שלי לספר לך כמה דברים. הראשון ביניהם הוא שמעולם לא הייתי אובססיבית לספרים, עד שהכרתי את "החומה היא שלי" ו- "רוח זו לא הילה".
אני יכולה לספר שהספר "החומה היא שלי" הפך להיות הדבר היקר לי ביותר ואני לא יכולה להחשיב אותו כרכוש מאחר ואיברים מדומים הם אינם דבר חומרי. זה מדהים, התיאור, העלילה והדימוי של החומה לחיים- הכל!
העיניים שלה רואות את העולם שאליו התרגלה והשינויים שבאים אליה בבת אחת מורגשים תחילה בצורה מזערית, וכשהחומה מקבלת משמעות, הכל נהיה מבולבל. אני מעריצה אנשים שמשתנים בצורה קיצונית, תמיד תהיתי אם זה בכלל אפשרי.
ואני יודעת שרצית לומר כאן משהו, אני יודעת מה רצית לומר. אני מרשה לעצמי לספר לך שגם אני רוצה לומר את הדברים, בדיוק כמו שאתה עשית. אז די כתבתי לך בשביל עצמי, כדי שאדע שאמרתי למישהו שהגשים את החלום שלי שגם אני רוצה להגשים אותו. אתה לא תקרא את זה, אז כתבתי את זה בשביל עצמי.
וזה קצר כי אין לי מה לכתוב, פשוט רציתי להיות רגועה ולהגיד שכתבתי לך ועכשיו הכל בסדר, להיכנס למייל שלי בכל יום כדי לראות שלא קיבלתי שום הודעה. למה אני טורחת? למה אני אומרת שוב ושוב שגם אני רוצה להגשים את החלום הזה? ובכלל, המקום שממנו אני באה רק מקטין את הסיכוי שלי להיות חלק מהעולם שתמיד רציתי להיות בו, בעולם הזה שכולם חלמו להיות בו ולאט לאט הם מגלים את העולם האמתי, מחוץ לחלומות המטופשים. רק אני נשארתי שם, כמו ילדה קטנה.
אז אני מספרת לך שיש לי חלום, ואתה הגשמת אותו, תמיד קיים האדם שחושב והאדם שמבצע, ואני שואלת את עצמי, האם האדם שחשב יכול גם להגשים? האם הוא יכול להאמין בעצמו?
י."

"אני לא שולחת את זה!" מיהרתי לומר תוך מחיצת הדף החלק והפיכתו לכדור מלוכלך ומתפרק. עלמה רק הביטה בי בשתיקה, היא חייכה.
"מה?!"
"כלום, את פשוט לא מקשיבה לעצמך, פחדנית."
"באמת שאין טעם לזה."
"שווה לנסות. יהלי, החיים של כולנו תלויים בסכנות שאנחנו חייבים לקחת."
"אבל הוא לא יקרא את זה, אז למה זה שווה?"
"זה שווה כי את תדעי שניסית ואם הוא לא קרא, אז לא נורא, יש אנשים הרבה יותר טובים ממנו. יהיו לך עוד עשרת אלפים הזדמנויות."
"אני לא רוצה לשלוח."
"טוב, תעשי מה שבראש שלך, אני רק אומרת שממש חבל שאת עומדת לפספס משהו שכנראה יהיה הזדמנות חייך להגשים משהו אחד מכל הרשימה הארוכה של חלומות שאת פסימית מידי בשביל לקחת את עצמך בידיים ולעשות איתם משהו."
"ואם הוא לא יבין מה כתוב? יש פה כל כך הרבה שגיאות שגם אני לא מבינה מה אני מנסה להגיד כאן."
לא באמת קראתי את המכתב שוב, רק ניסיתי להעצים את המשפט כי זה מה שאני בניסיון לשכנע אנשים שאני צודקת. ככה זה, צודקים גם אם טעינו, אף פעם לא אשמים. זה נוח להכחיש את הטעויות שלך אבל מבפנים אתה יודע שזה אוכל אותך.מצטער על כל רגע, רוצה להחזיר את הגלגל לאחור. חבל שאין לכל אחד מאיתנו כפתור שיוכל להחזיר אותנו לרגע הטעות, ולתקן אותה. ואולי זה מה שאמור לקראת? עולם מוזר, שאלות רבות מידי ולאף אחת מהן תשובה.
"הוא ינסה להבין, את כתבת לו עד כמה התאמצת לכתוב נכון."
"וזה גם קצר."
"עכשיו את סתם ממציאה תירוצים, אני לא מצליחה להבין אותך יהלי, את רוצה לעשות משהו אבל הפחד הזה של 'הוא לא ככה… ' , 'מה יהיה אם …' , 'אין טעם כי …' . את משכנעת את עצמך להישאר במקום אחד. את צריכה לעשות משהו עם החיים שלך!"
אולי נדמה לכם, אבל לא רבנו, קיים בינינו הסכם לא כתוב ולא חתום. מאז היום הראשון שראיתי אותה, לפני שנה, עינינו נפגשו וההסכם הבדיוני נולד. אפשר לומר שרבנו ולא פעם, אבל העוצמה של הקשר שלנו חזק יותר מכל כוח משיכה.
עלמה השוותה אותי לתסמונת סטוקהולם : "התאהבת כל כך בחיים שלך כאמצעי הגנה משינויים. את לא ילדה בת תשע שצריכה הגנה. יהלי, את בת שש עשרה, ואם כל הכבוד לעובדה שיש כל כך הרבה דברים שהם מחוץ לחוק בשבילנו ולאף אחד לא באמת אכפת מהחוקים האלה, שינויים הם דבר חוקי. כולם משתנים עכשיו, מרחרחים קצת מחוץ לכלוב הזה שנקרא מסגרת. רק את תקועה באיזה בועה משלך משנולדת ועד היום. את תקועה בבועה של חיים שגרתיים מידי"
גם אם לא אהבתי את המילים שאמרה, ידעתי שהיא צודקת. אני אוהבת את עלמה, היא תמיד תאמר לך את האמת, גם אם היא מלאה במילות גנאי ועובדות לא משמחות. המילים שלה והמבט המהפנט עובד על כך אחד, גם על אלו שקיבלו חיסון. בסופו של דבר נכנעתי.
"בסדר!… אני אשלח את זה"
היא תמיד מצליחה להשיג מה שהיא רוצה, גם אם זה לא מוצא-חן בעיני אחרים. היא שכנעה אותי לעשות דבר שכל כך התחרטתי עליו באותו רגע, אבל לולא היא, הייתי מתחרטת על שהשארתי את המכתב זרוק בפח ומי יודע לאן היה מגיע?
בשעה אחת עשרה וחצי ישבתי על המחשב והקלדתי את המכתב שהיה קשה לקרוא מאחר והדף היה מלא קמטים קטנים שעיוותו את האותיות. שלחתי את ההודעה להוצאה של הספר המקורי. הלכתי לישון מוקדם וגופי מלא ריקנות ואשמה. נדמה שרק אתמול הדף הפך לכדור נייר מסכן, אבל מסיבה לא ברורה עברו שלושה חודשים.
"ידעתי שלא יצא מזה כלום." אמרתי לה ומשום מה הייתי שמחה, אולי כי עלמה טעתה סוף סוף ואולי כי לא באמת רציתי תשובה.
"חכי." היא אמרה "שלושה חודשים זה כלום בשביל מפעל כזה."
"קשה לי להאמין. ההודעה בטח אבודה ביער ההודעות האבודות שאף אחד לא ראה או יראה."