חווה- פרק ג'

פרק ג' – המרד

יום שני התקרב, לילה לפני השקילה, חווה מתהפכת במיטתה בחוסר מנוחה ומחשבותיה נודדות אל מהאוכל אל מאורעות היום כולו. לאחר שעה ארוכה של התהפכויות מצד אל צד, היא מתיישבת במיטה צובטת את בטנה עד שהעור נעשה אדום "מחר שוקלים, מה אנ'יעשה ? טוב נמאס לי אני לא אוכלת יותר ולא 'כפת לי מכלום. אני רוצה למות" שיננה לעצמה.
בבוקר כשהיא רק עם תחתונים לגופה בדפיקות לב עלתה על המשקל: היא עלתה 200 גרם! "אי שמנה, אני פיל, אני שונאת אותם, אני שונאת את עצמי" חשבה בליבה.
היא נכנסה לחדר האוכל והחלה משחקת במזלג כשהיא דוקרת את המלפפון ומכניסה לפיה חתיכות קטנטנות. כך עשתה בכל ארוחה מדי יום מצב רוחה החל להשתפר, היא שוב שולטת בגופה! החלה לשבת עם נעמי וליצר עימה בפימו.
עבר שבוע נוסף! חוה לא עלתה במשקל אלא ירדה. ד"ר טרומן בישיבה השבועית עם הדיאטנית, המדריכות, עו"ס והאחות , החליטה לחבר את חוה לזונדה. שושה ניגשה מיד אל חוה והחלה מחדירה לתוך אפה צינור ארוך כשחוה מתאמצת לא להוציא הגה מפיה בהתרסה על מנת לא להראות כנועה.
והצינור הוחדר לתוך קיבתה, מצידו האחר היה הצינור מחובר לשקית ובה אוכל טחון וגרוס.
בערב הגיעו אסתר ודורית לבקר אותה.
אסתר נכנסה ראשונה הביטה במבט חטוף באחותה ומיד ברחה החוצה ופרצה בבכי בלתי נשלט.
דורית נכנסה אחריה נעצרה בפתח הדלת מביטה בחוה הישובה על כורסא ולידה עמוד עם צינורית המחוברת לאפה. דורית, נשארה לעמוד בוהה בחווה כמו אומרת : אלהים אדירים! עיניה התמלאו דמעות וליבה דילג על פעימה מנסה להסתיר את סערת רוחה והפחד שתקפו אותה, היא עצרה את נשימתה כמו מנסה לעצור את שאיפת החמצן לגופה תוך שהיא לא תחוש דבר. דורית עמדה מאובנת מנותקת מסביבתה, שקועה כל כולה בחוה.
היא נגשה לחוה: "לכי" לחשה לה חווה "אני לא רוצה שתראי אותי ככה". עכשיו כבר לא יכלה דורית להתאפק והדמעות זלגו על לחייה כשהן מסמנות נתיב נחל של דמעות. היא לקחה כסא , התיישבה לצידה של חווה ואמרה< "חווה'לה, אני אוהבת אותך אני רוצה להיות לידך בכל מצב". חווה שתקה. למעשה כל הביקור עבר בשתיקה כשדורית אוחזת בידה של חווה לעידוד. אסתר נשארה בחוץ, ליבה לא נתן לה לראות את אחותה.
בתום שבוע . בהגיען לביקור היומי אצל חווה מצאו אותה כשהיא שותקת, מכונסת בתוך עצמה ומסרבת לדבר או לתקשר. עיניה מופנות אל החלון כאילו מנסה להיות במקום אחר ואז פלטה בלחש בקול קר ומתכתי – "עליתי 4 קילו"- . שאר הביקור עבר בדממה, חוה לא רצתה בחברתו של איש. הן עזבו אותה וחזרו הביתה .
מיד בהגיען הביתה צלצל הטלפון: שושה,אחות מהמחלקה הפסיכוסומאטית הייתה על הקו: "חווה נעלמה" אמרה, אנחנו מחפשים אותה בכל שטח בית החולים,איש הביטחון והמדריכים , בואו לחפש איתנו".
"מממ מה? זעקה דורית "מה זאת אומרת נעלמה? הדלת הרי נעולה , אייך היא יצאה, אתם לא שומרים עליה? אני באה תכף ומיד " אמרה וטרקה את השפורפרת .היא לא יכלה לחשוב בהגיון עלתה על רכבה אוטומטית כמו רובוט המבצע פקודה ,בדרך חזרה אל בית החולים. אסתר נשארה בבית, דורית לא רצתה שהיא תצטרף.
לאחר שעה של חיפושים נמצאה חווה משוטטת ברחבי בית החולים, היא נכנסה עם המדריכה שושה אל המחלקה, במבט פראי בעיניים , בוהה ומבולבל. אי אפשר היה להתקרב אליה ולא לדבר איתה, היא נכנסה לשירותים. דורית חיכתה לה כשהיא מקווה שהגרוע מכל כבר מאחוריהם היא יכלה לתאר לעצמה מצב יותר גרוע. אבל כאשר חווה לא יצאה החלה לחשוש……….היא פתחה את הדלת, והמראה שנגלה לפניה גרם לה לצרוח בבהלה: " אחות אחות בואי מהר", חווה ישבה על הרצפה אוחזת בידה סכין ומסמנת חתכים בפרקי ידיה הדם טפטף על מכנסיה וזרם על הרצפה.
שושה הגיעה במהרה ולקחה את חווה אל חדר הטיפולים, שם חבשה את ידה והזריקה לה זריקת הרגעה.
חווה נרדמה מיד, אך מכאן ואילך נהגה חווה לחתוך את ורידיה בכל הזדמנות, מחביאה מתחת למזרון סכין וקולפת את עור ידיה וחותכת אותם.
היא החלה לקבל כדורים.
אך הם גרמו לה לרעד שהפחיד אותה והיא הפסיקה לקחת אותם.
רופאת המחלקה ד"ר טרומן ,היא פנתה לדורית באחד מביקוריה ואמרה לה
"המצב של חוה , לא טוב, אני לא מוכנה לקחת אחריות על החיים שלה, או שתישארי כאן לשמור עליה שלא תנסה שוב ניסיונות אבדניים או שאני מאשפזת אותה בגהה". גהה היה בית חולים פסיכיאטרי במרכז הארץ.
דורית נבהלה " אני אשאר איתה כאן, אני ישמור עליה". וכך היה , דורית נשאר ללון ליד בתה כשהיא שומרת עליה מפגיעה עצמית.
חוה אכלה בלית ברירה והגיעה למשקל היעד. כאשר ד"ר טרומן
הודיעה לה:"אם תשמרי על המשקל הזה, תשתחררי בעוד שבועיים" , העלתה חווה חיוך על פניה, לראשונה מאז אושפזה .היא שמרה על המשקל.
ביום השחרור,כאשר הגיעו אסתר ודורת בצהרים, מצאו את חווה עם חיוך על שפתיה ועיניה נצצו,
אבל משהו השתנה בה, היא לא היתה אותה הילדה, החיוך היה שונה, היא דיברה בקול כשל ילדה קטנה בטון מתפנק וילדותי , קופצת על רגל אחת: "הולכים הביתה, הולכים הביתה"
דורית נגשה אל ד"ר טרומן, לפני שהן יצאו מהמחלקה ושאלה אותה: ד"ר, חווה הבריאה"? הביטה בה זו במבט ארוך וגחכה,"הא, יהיה לך שיער לבן והיא לא תבריא". דורית חשה שננעץ בה סכין וקרע אותה, אחר כך חשה בכעס שממלא אותה, היא פנתה ממנה ומלמלה: "מי את שתחליטי, למה בכלל שאלתי אותך".
הגיעה שעת הארוחה האחרונה של חוה במחלקה היא העזה לבקש לצאת לאכול עם אחותה ואימה מחוץ למחלקה. "רוצה פיצה" אמרה בהפתעה.
ואכן הן הלכו לפיצריה ולהפתעתן היא אכלה אותה וגם נהנתה.
אחרי חמישה חודשים חזרה חווה הביתה .
חוה שונה אבל אוכלת.