חליפת קרב קוריאנית

החבר הכי טוב שלי בבית הספר היסודי בא מקוריאה הדרומית. לא קוראים להם עולים, כי הם לא יהודים, אבל בכל זאת אף פעם לא הבנתי למה תיקנו אותי. עליה היא עליה וירידה היא ירידה, וכל ירידה היא גם עליה, וידעתי את זה כבר אז. קראו לו יונג-סון, אבל בשלב מסוים הוא ביקש שנקרא לו יוני. שאר הילדים קראו לו "הסיני ההוא", ועדי, הילדה הכי יפה בכיתה ה`, קראה לו "אוכל חתולים" כשהוא הציע לה חברות. נעלבתי בשבילו, כי ידעתי שהוא לא אוכל חתולים, אבל הוא רק מצמץ מהר ושתק כל הדרך לכיתה בסוף ההפסקה. הוא לא אמר כלום גם כשאמרתי לו שהיא סתם סנובית בת זונה.

יונג-סון שנא שקראו לו סיני, ואני הסכמתי איתו אפילו שלא באמת הצלחתי לראות את ההבדל. הוא גם לא אהב יפנים, ואף פעם לא הבנתי עד הסוף למה. "הם רעים", הוא אמר, ואפילו בגיל עשר ובגובה מטר ארבעים ושבע ידעתי שלא יכול להיות שכל היפנים רעים. הוא כעס כשהתווכחתי, אז סתמתי את הפה. שלא כמו כל הילדים, הוא אף פעם לא שאל אותי למה אני צולע, וראיתי שזה גם לא העסיק אותו. ההשלמה השקטה עם שנאת היפנים שלו הייתה החלק שלי בעסקה הזאת.

כשנכנסנו אליו הביתה אחר-הצהריים היה שם ריח משונה שהיה רק בבית שלו ולא הרחתי בשום מקום אחר מאז. תחתיות הרגליים של כל הרהיטים כוסו בכדורי טניס קרועים ומפוצצים שלקח לי בערך עשרה ביקורים להבין את המטרה שלהם. אבל יום אחד, כשהזזתי את אחד הכיסאות במטבח והוא לא השמיע שום רעש גרירה, הפסקתי לחשוב שהם מוזרים וסיכמתי עם עצמי שהם הרבה יותר חכמים מאיתנו. חלצתי את הנעליים בכניסה, וכרגיל, עד שסיימתי לעשות את זה, יונג-סון כבר הספיק לשבת על הכורסה ולהדליק טלוויזיה בעוצמה נמוכה. אמא שלו הייתה במטבח מאחוריו, גבה אלינו, וכשחציתי את החדר בגרביים הלבנים שלי בלי לומר לה מילה, יוני אמר לי שבקוריאה הייתי חוטף מכות רצח על החוצפה שלי.

ידעתי שהוא לא צוחק, וגם לא הופתעתי: שום דבר בבית של יוני לא הפתיע אותי מאז שראיתי את אבא שלו צועק עליו בקוריאנית ומרביץ לו עם מקל בכפות הרגליים כשהוא לא הצליח לעשות בעיטת פטיש בזוית ישרה לגמרי בזמן אימון הטאקוונדו השבועי שלהם. הם קראו לזה "טֵק-אוֹן-דוֹ" והתייחסו לזה ברצינות גדולה. לפני שעלינו במדרגות לחדר שלו, יוני ניגש לאמא שלו ואמר לה: "אניונגהאסיו, אומה" (כבר ידעתי אז שזה אומר: "שלום, אמא") ונתן לה את הפרח שקטף בחצר ועדי לא הסכימה לקבל בהפסקה הגדולה. אמא שלו לא חייכה, רק טפחה לו על הראש בחיבה כשהוא הגיש לה את הפרח העקום שחצי מעלי הכותרת שלו נשארו על הרצפה של כיתה ה` ראשונה.

ידעתי שאבא של יוני אף פעם לא ירביץ לי, אפילו אם לנצח אתבייש להגיד לו שלום כשאכנס אליהם הביתה. הוא תמיד חייך אלי חיוך רחב וסבלני והראה לי את יצירות האוריגמי שלו. פעם הוא אפילו נתן לי עגור מקופל מפתק אדום שאם מושכים לו בזנב הוא מזיז את הכנפיים. אמא שלי תמיד כתבה מספרי טלפון על הפתקים האלה, אבל על הישבן של העגור הזה הייתה אות בקוריאנית, או אולי מילה, אף פעם לא ידעתי מה הייתה המשמעות של הכיתוב והתביישתי לשאול את יוני. אני זוכר שאבא שלו אירגן פעם שיעור אוריגמי והזמין את ילדי הכיתה. מתן הליצן הביט בהזמנה ואמר: "אבל אוריגמי זה של יפנים, ואתה בכלל סיני, אז מה קשור?" יוני לא טרח להסביר ואמר: "מה, אסור לסינים לעשות דברים של יפנים?".

ישבנו במעגל והיה קנקן גדול של תה במרכז. כשאף אחד לא שתה תה, אבא של יוני הציע לנו קוקה-קולה. הרגליים שלי היו חלשות בגלל שיתוק המוחין, אז לא יכולתי לשבת בישיבה מזרחית כמו כולם; הגרביים שלי הגיעו כמעט עד הקנקן וממש פחדתי להפיל אותו. אבא של יוני היה רציני וסבלני מאוד כשהסביר לנו איך להכין עגור, ואפילו שכבר היה לי אחד מוכן, רציתי ללמוד לקפל בעצמי. הוא לא ידע עברית, אבל יוני סיפר לי בבית ספר שהוא השקיע ולימד אותו את המילים המתאימות לשיעור במשך שעות ארוכות. הילדים שהגיעו חנקו צחוק גדול בהצלחה חלקית עד שלא יכלו לו עוד והתפרצו ברעש צווחני ובלתי נשלט כשתוך כדי שהוא קיפל הוא הסביר: "ועקשיו עושים קקה, ואז עושים קקה וקקה וקקה". אבא של יוני לא הבין על מה המהומה, אבל הצטרף אליהם בצחוק נבוך שהתגבר בהדרגה עד שהפך לרועם במיוחד. הילדים במעגל השתתקו ולא צחקו עוד. אף פעם לא שמעתי את אבא של יוני צוחק ככה שוב.

–

רציתי ללכת לחוג טאקוונדו. הייתי אז כבר כמעט בן אחת-עשרה וזה נראה לי הגיל המתאים. חוץ מזה, אבא של חבר שלי יוני לימד אותו טק-און-דו, ואם הוא יכול בגילו, גם אני יכול. אמא לא התווכחה יותר מדי ורשמה אותי. כשסיפרתי ליוני שנרשמתי לחוג במתנ"ס, הוא שמח באמת ולמחרת הביא איתו לבית הספר חליפה של לוחמים מקוריאה עם הדגל של הדרום בצד שמאל ופסים אדומים וכחולים סביב הצווארון. כל כך התרגשתי ללבוש אותה בפעם הראשונה, והתרגשתי אפילו יותר כשראיתי שאף אחד מהחלוקים של הילדים האחרים בחוג לא נראה ככה. אחזתי ביד של אמא שלי כשנכנסנו לחדר גדול שהידהדו בו לחישות ילדים והוריהם. המדריך היה גבוה עם שיער שחור וקצר, ומתוך הצווארון השחור של החלוק שלו בלט חזה שרירי ושעיר. ראיתי את החיוך שלו נמחק ומתחלף בהבעה מודאגת כשהוא הסתכל עלי הולך בצליעה לאורך החדר ומתיישב על ערימה נמוכה של מזרנים כדי לחלוץ נעליים.

כשהרמתי את מבטי מכף רגל שמאל, שכהרגלה הקשתה עלי במיוחד להוריד את הנעל, ראיתי אותו מדבר עם אמא שלי. הקולות בחדר לא באמת השתתקו פתאום, אבל ככה אני זוכר את זה. המדריך עם החגורה השחורה לחש, אבל חצאי המשפטים שלו גברו בכל זאת על קולות שאר הנוכחים בחדר ונישאו באוויר עד אלי: "משתמשים פה הרבה ברגליים" הוא אמר, "אולי כדאי לו לנסות ג`ודו, להם יש הרבה דחיפות ושימוש בידיים ובפלג גוף עליון, אני לא יודע איך אני…", הוא הביט בי פתאום ומשם הפסקתי לשמוע. אמא שלי עמדה מחוץ למזרן בגבה אלי, אבל שמעתי אותה אומרת: "זה מה שהוא רוצה. אני בטוחה שתוכל להתאים לו את מה שצריך, הוא שמע הרבה על טאקוונדו מהחבר שלו. תן לו לנסות". המדריך שאף עמוק ואמר "בסדר, ננסה".

הרגשתי את החזה שלי מתכווץ ונעלם מתחת לצווארון המפוספס שלי. ניסיתי ללכת כמו כולם כשצעדתי יחף לכיוון המזרן, וידעתי שאני לא מצליח, כי הרגליים שלי היו נוקשות והנשימות היו מהירות. "זה לא זמן לבכות כמו ילד קטן", אמרתי לעצמי בראש, ונזכרתי ברוח הלחימה שיוני סיפר לי עליה באחת ההפסקות. לוחם אמיתי תמיד נשאר רגוע בשעת קרב. הרגשתי זיעה קרה מכסה לי את המצח וגם מתחת לחלוק החדש שלי, שהיה לו את הריח של הבית של יוני. המדריך הסביר לנו איך עושים את הקידה שלפני האימון או הקרב ומהי דרכו של לוחם. הוא טעה בהמון דברים בהסבר שלו, וידעתי כי יוני הסביר לי כבר את הכל, אבל שתקתי. עמדנו בשורה ארוכה וחיקינו את הקידה שהוא לימד אותנו. פזלתי לכיוון הילדים שמשמאלי והתפללתי שאני נראה כמוהם. המדריך חייך וקרץ אלי וראיתי סתימה אפורה באחת מהשיניים האחוריות שלו. אפילו שנגמרה הקידה, השפלתי את ראשי שוב אל המזרן הכחול ולא יכולתי להביט בו עוד.

המשכתי ללכת לחוג הטאקוונדו עוד חודשים ארוכים. הראיתי ליוני את ההתקפות שלמדנו, אבל כשאבא שלו נכנס לחדר הייתי מפסיק מיד. באימונים השבועיים, אבי המדריך היה מעמיד אותנו בטור ארוך ומלמד אותנו סוגים שונים של אגרופים ובעיטות. הייתי נעמד בתור כמו כולם ומחכה לעמוד מול כרית האימונים ולפרוק עליה את זעמי. גם כששאר הילדים בעטו, אבי היה מרים את הכרית שבידו ואומר לי: "אגרוף למעלה!", "אגרוף למטה!" או "מרפק!". הייתי מכה את הכרית בכל הכוח וחוזר לסוף התור. באחת הפעמים הכיתי את הכרית באגרוף ישר חזק כל-כך, שהיא עפה לו מהיד ויצאה משטח המזרן. הוא צחק ואמר: "איזה זרועות יש לך! איזה זרועות!". לא הצלחתי לחייך, כי הרגשתי את הדם שלי זורם בקצב מהיר בורידים ונהיה לי חם. החלוק שלי נפתח וסידרתי אותו בלי לחשוב כשצעדתי לסוף התור. אחד הילדים טפח לי על השכם בזמן שקשרתי את החגורה הלבנה שלי, ועד שהגעתי לסוף אבי שרק ואמר: "זה הכל להיום, תעמדו בשורה לקידה". בזמן שנעלנו נעליים, הוא הזכיר שיהיה מבחן דרגה לחגורה צהובה בשבוע הבא ושכל ההורים מוזמנים.

ישבתי על המדרגות במסדרון שמחוץ לאולם וחיכיתי שאמא שלי תצפור לי מבחוץ. זה היה יום קריר, אבל לא היה לי מעיל. זרימת הדם שלי כבר חזרה לקצב רגיל וגם הגוף שלי התקרר. בדיוק חשבתי על שילוב האדום והכחול שעל המדים שלי עם חגורה צהובה, כשעמדו מולי שתי בנות במדי ג`ודו שחזרו ממכונת השתייה. אחת הייתה שמנה ולשנייה היו עצמות גדולות. הן היו גדולות ממני בשנה או שנתיים. גם להן הייתה חגורה לבנה, והן בחנו אותי מכף רגל ועד ראש: "תראי את ילד הטאקוונדו", אמרה רעמת השיער החום והמקורזל לקארה השחור. "רוצה ללמוד קצת ג`ודו?, שאלה אותי הרעמה לקול הצחוק של חברתה. נדתי בראשי לשלילה. "למה לא, מה יש?", אמרה הקארה השחור וצחקה שוב. כשנעמדתי, ראיתי שהן היו גבוהות ממני בראש. "אמא שלי באה", לחשתי והקול שלי רעד בלי שרציתי. ניסיתי לעבור ביניהן, אבל רעמת השיער החום שמה לי רגל ומשכה לי את היד כך שהתהפכתי על הרצפה בתנועה חדה. שכבתי על הגב וראיתי אותן צוחקות מעלי. קמתי מהר ויצאתי בלי לומר מילה. אמא שלי עוד לא הגיעה, אבל נשארתי בחוץ. לא היה לי קר גם כשהרוח הכתה בזיעה הקרה על המצח שלי. לא בכיתי אפילו שהיו לי כאבים חזקים בגב וברגליים מהנפילה על הרצפה הקשה של המתנ"ס. גם כששמעתי צפירה ואמא נישקה אותי והתנצלה שאיחרה בכמה דקות, נכנסתי לאוטו בשקט ולא אמרתי מילה.

בשבוע שאחרי מבחן הדרגה, יצאתי מהאימון בגאווה עם חגורה צהובה ופס שחור אחד. לא כל הילדים קיבלו את הפס, אבל אני הייתי אחד מהם, וזה מילא אותי גאווה. כבר כמעט שכחתי מבנות הג`ודו ומהקור על הרצפה השחורה, וישבתי שוב על אותן מדרגות וחיכיתי לטרמפ הביתה. כששמעתי את קולותיהן ממכונת השתייה, הצטמררתי וניסיתי לצאת לפני שהן יגיעו, אבל הרגליים שלי התקשו והרגשתי שאני עומד ליפול, אז האטתי את פסיעותיי. ידעתי שהן הופיעו מאחורי כשאחת מהן צעקה: "טאקוונדו, מה קורה? מחכה לאמא?" לא עניתי וניסיתי להמשיך לכיוון הדלת. לפני שהספקתי, הרגשתי זרועות עבות אוחזות בי ומושכות אותי לרצפה. בהתחלה לא זזתי, רק נתתי לה לעשות את שלה. החברה שלה אמרה: "זה מה שלמדנו השבוע, מה אתה אומר?" ניסיתי להשתמש במרפק כמו שלמדתי מאבי המדריך באימון, אבל זרועות נוספות הצמידו את המרפקים שלי לצדי הגוף. בזמן שנפלתי אחורה, ראיתי מלמטה את הקארה השחור מרפה אחיזה. כאב לי ולא הצלחתי לקום. פתאום נשמעה צפירת מכונית והן רצו החוצה. עד שנעמדתי, הן כבר עזבו את המקום.

כל שבוע הן חיכו לי מחוץ לאולם הגדול. בכל מקום בו התחבאתי מהן, הן מצאו אותי בסוף והתאמנו בלי לשאול אותי על התרגיל השבועי שלמדו. ניסיתי להחזיר ואף פעם לא הצלחתי. קמתי מהרצפה, סידרתי את החלוק וניערתי את האבק מהמכנסיים. יצאתי בשקט החוצה ולא סיפרתי לאף אחד על מה שקרה.

באחד השבועות של תחילת האביב, יכולתי סוף סוף לחכות בחוץ. חשבתי שלשם הן לא יגיעו, לא יעזו להפיל אותי על האספלט ברחוב ליד ילדים אחרים. הטרמפ שלי איחר להגיע וניסיתי להסתכל לכל הכיוונים. צפיתי במה שנראה לי כמו עשרות ילדים עולים על רכבי הוריהם בזה אחר זה וכבר התחיל להחשיך כשחצר המתנ"ס הייתה ריקה מאדם. השקט הפחיד אותי, אבל אמרתי לעצמי בשקט שתכף אבא או אמא יגיעו ויאספו אותי הביתה.

עמדתי על קצה שלוש מדרגות נמוכות והסתובבתי עם גבי אליהן כששמעתי צעדים. הקארה השחור עמדה מולי וחייכה חיוך גדול. כשהסתובבתי לברוח, חברתה עם הרעמה המקורזלת עמדה בתחתית המדרגות ונראתה מאוד מרוצה מעצמה. "בדיוק לימדו אותנו היום תרגיל טוב למדרגות", צחקה השמנה ופלטה נחירה קצרה. הן תפסו אותי משני הצדדים והפעם הייתי נחוש להשתחרר מאחיזתן. בעטתי אחורה במקורזלת והרגשתי את הרגל שלה מתעקמת. הקארה אמרה: "מה קרה טקוואנדו, תפסת אומץ?", והצלחתי להשתחרר ממנה עוד לפני שהיא סיימה את המשפט. הן הביטו בי המומות, אבל אני ידעתי שההתגוננות הזאת תגבה מחיר כואב. המקורזלת צלעה לכיווני, משפשפת את הברך שחטפה ממני בעיטה. עמדתי דומם ורגוע, מוכן לחטוף, ובידיעה שאם אתן להן לעשות את מה שהן רוצות זה ייגמר מהר יותר ויכאב פחות. הן תפסו אותי מהידיים ומהרגליים והרימו אותי באוויר. נתליתי וטולטלתי בין שמיים וארץ ושמעתי אותן צוחקות בעוצמה מצמררת שעלתה וירדה לפי קצב הטלטול. עצמתי את העיניים וניסיתי לא להרגיש.

"די! די!", צעקה אישה מרוחקת מכיוון הכביש לפני רצף מהיר של משפטים בקוריאנית. בין משפט למשפט היא הוסיפה "די, מספיק, עקשיו!". ילדות הג`ודו, שנראו פתאום מפוחדות כשהפנו את מבטן אל הכביש, הניחו אותי במהירות על הקרקע ורצו משם בבהלה. אמא של יוני המשיכה לצעוק ואיימה עליהן בידיה. לא הבנתי מילה ממה שהיא צעקה, אבל באותו רגע הכל היה לי בהיר כאילו היה בעברית. תערובת של הקלה ובושה איימה לשתק אותי כשהצלחתי בכוחותיי האחרונים לצעוד לכיוון המכונית הלבנה שלהם. יוני ישב בפנים והסביר לי שהם ביקשו אישור מיוחד מאמא שלי להפתיע אותי ולאסוף אותי מהטק-און-דו, כי יש לו משהו לספר לי. ידעתי שהוא ראה את כל מה שקרה לי בחוץ והחליט לשתוק. הודיתי לו על זה בלי מילים.

הוא אמר לאמא שלו משהו בקוריאנית כשהבטתי אל החלון והרחובות החשוכים חלפו על פני במהירות. הוא המשיך לדבר אלי אפילו שלא הבטתי בו. "אני לא ממשיך פה לכיתה ו`. אנחנו עוזבים את ישראל ונוסעים לבריטניקה, אבא שלי מצא שם עבודה". עוד לא הסתובבתי. "יש לנו עוד חודשיים, אבל אז ניפרד", הוא אמר, "אני לא יודע אם נחזור". הקול שלו רעד. "מה זה בריטניקה?" אמרתי בלי להסתובב. "איפה שאנגליה וסקוטלנד, אבל אנחנו נהיה בויילס". רציתי לבכות, אבל צחקתי. "אומרים בריטניה", אמרתי לו והבטתי בו לראשונה. הוא לא נעלב, רק הביט בי בשקט ועיניו המלוכסנות התמלאו דמעות. שמתי לו יד על הכתף וחזרתי להביט בחלון. החליפה הלבנה שלי הייתה מאובקת ופס האיזולירבנד השחור על החגורה הצהובה נתלש בזמן המאבק ולא הצלחתי להדביק אותו חזרה. באותו הרגע החלטתי להפסיק לתמיד עם הטאקוונדו.

יתר הנסיעה עבר בשתיקה, כשרק יבבות תועות של יוני קטעו את הרצף. המשכתי להביט מהחלון בשקט ורק מדי פעם הגנבתי אליו הצצה חטופה. ביום חם במיוחד באותו הקיץ נפרדנו ודמיינתי אותו עולה השמיימה על גבי עגור גדול מקופל מנייר מכתבים ענק, כשאבא שלו מניע לו את הכנפיים במשיכות זנב כל הדרך לבריטניה.