22.9.15- יום הולדת
בדרך כלל אהבתי ימי הולדת,
חגיגה של יום אחד,
התנתקות מהרע ליום אחד, כי מי יפגע בילד שיש לו יום הולדת?
אבל השנה כשאני חוגג 16 זה הולך להשתנות,
כי השנה איבדתי את כולם,
השנה איבדתי את המשפחה שלי,
השנה איבדתי את עצמי.
הנה אני, עם עוגה משבוע שעבר ועם נר אחד ללא להבה,
לבד, מנסה שהדמעות לא יחנקו אותי,
שר לעצמי שירים שלא מצליחים להרים לי את המצב רוח,
אני חוזר למיטה שלי,
כי להסתכל על חיים של אנשים אחרים זה כיף כל כך,
אני נרדם וקם ביום למחרת.
אני בן 16,
אבל הדבר היחידי שגדל אלו הדמעות שלי.
תגובות (5)
היי מייק
אחרי שלא נרצחתי על התגובה שלי בסיפור הקודם אני יכולה לעשות כאן את הדבר האהוב עלי-
להגיב את התגובה הראשונה!(כן יש לי חיבה מוזרה להיות החלוצה בנושאים מעין אלא, אחרים אוהבים לקרוא תגובות ואז להחליט אם לקרוא את הסיפור… אני גם עושה את זה-אבל רק בסיפורים ארוכים כי ממש אין לי חשק לקרוא במשך 15 דקות קטע מוזר ולא מעניין)
אוקי אז…
מיק השנה אבדת את כולם, כלומר המשפחה שלך כבר לא בין החיים? אם כן, אני ממש מצטערת. אין לי כאן מילות נחמה מיותרות ולא מעודדת לכתוב לך אבל יש כאן אותי ואת ערמת השטויות ששוב הערמתי לך כאן ואני מקווה שזה יעודד אותך… מצד שני כתבת שגם אתה נעלמת, ואתה בטוח חי.
אז, אפשר הסבר?
יוקי
נ.ב אהבתי את הקטע אם זה לא היה ברור עד עכשיו(למה שיהיה ברור? לא כתבתי שום דבר בקשר לזה…)
כתוב ממש יפה ומרגש
כבר שלושה ימים אני רוצה להגיב לכל הסיפורים שלך ולא היה לי זמן. אני מצטערת עלזה..
גם בפעם הראשונה שקראתי את הסיפור הוא היה לי כל כך עצוב וכל כך הזדהיתי אתו..אני לא יכולה לדעת מה קרה, אבל אני עצובה בשבילך בכל מקרה..
אני מקווה ששנה הבאה הכל ישתפר, ושתזכור שאתה לעולם לא מאבד את עצמך, אתה פשוט חופר עמוק יותר – וזה קשה יותר למצוא את המוכר.
אתה ממש בילבלת אותי עכשיו.
איבדת את המשפחה שלך מנטלית או פיזית?