כאב לטובה

שוב פעם לראות את הרופא. שוב פעם לקבל זריקה. שוב פעם לדעת שזה שווה את התוצאות. ישבתי בעדינות על הכסא שבמרכז החדר, בעוד הרופא מחזיק את המזרק הטעון.
"איילת" הוא חייך אלי. "משבוע לשבוע אפשר לראות שהזריקות משפיעות מאוד עלייך"
"מה זאת אומרת?" שאלתי אותו.
"תסתכלי על עצמך" הוא אמר. "הצורה הכללית שלך הפכה להיות נשית ועדינה הרבה יותר, החזה שלך הגיע לגודל נורמלי לגילך, ואי אפשר לחשוב שנולדת כילד. עכשיו, תפשילי את שרוולך, בבקשה"
הפשלתי את השרוול שלי, מחכה לזריקה. עצמתי עיניים, הרגל שהיה לי תמיד. פעם, עוד לפני שהתחלתי לקחת זריקות בכל שבוע, פחדתי מזריקות. בפעמים הראשונות עצמתי עיניים חזק לפני כל זריקה. מאז הפחד נעלם, אבל ההרגל נשאר.
וזה הגיע. חד כתער. קר כמתכת. מפלח כסכין.
חשבתי על איך הזריקה תהפוך אותי לאישה. איך כשאהיה גדולה, אנשים יאהבו אותי סוף סוף. איך כבר לא אהיה הילד הנשי שכולם מרביצים לו כי זה נוח. איך, שלמרות שעל-פניו נכנעתי ללחצי החברה, יצאתי מנצחת. אותם ילדים שצחקו עלי ימצאו את עצמם עוד עשר שנים מחוסרי בית ועבודה, מבקשים כסף בשביל לממן את ההתמכרות שלהם לחומר כלשהו, שהם יבחרו כבר בעצמם. ואני לא. אני בטוחה שבעוד עשר שנים אהיה אישה מצליחה, משכילה, ובעלת עבודה טובה.
אני ניצחתי.
הם הפסידו.
אני ניצחתי.
הרופא שלף את המזרק מזרועי וחייך. פקחתי את עיני.
"נו, נו" הוא אמר. "ההתקדמות שלך מאוד מאוד יפה, נראה אם היא ממשיכה להיות ככה גם שבוע הבא"
"נקווה לטוב בשביל הבת הקטנה שלי" אמא אמרה לו. "תודה רבה על הכל"
תודה רבה לך על הכל, תודה על כך שאתה עזרת לי להבין יותר טוב מי אני ומה אני רוצה.
"אני רק עושה את עבודתי" הוא חייך בהצטנעות. "נתראה שבוע הבא!"
להתראות, רופא יקר וחביב, אני אוהבת לבוא לפה. אז מה אם יש כאב. הכאב הוא לטובה, כאב שיביא לתוצאה מכובדת לאנשים שעובדים קשה וסובלים הרבה בדרך. הכאב הוא לא תמיד לרעה, הוא הרבה פעמים גם לטובה.
ואני כבר מחכה לביקור של שבוע הבא.