כוחה של אהבה וקול

Dorit 16/04/2016 555 צפיות אין תגובות

״
״כוחה של אהבה, וקול״
*מבוסס על סיפור אמיתי*

״תודה לכם שבאתם היום. תודה.
כשאני פה. כשאני עובדת. אני שוכחת. שוכחת מהכול. אני טובעת בתוך כל זה.
תודה. תודה שאתם פה היום. תודה.
תודה משום שהחיים שלי…החיים שלי הרי ממשיכים״.

היא הייתה בחורה צעירה. חלק יגידו ילדה. בת 24.
״בשבילי הוא לא בעבר. הוא לא בעתיד. הוא לא בהווה. הוא ישנו. הוא חלק ממני. ממי שאני. ותמיד יהיה.
כולם חושבים תמיד שהכול טוב. היא אוהבת, היא נאהבת. יש לה בעל. יש להם ילד. יש אהבה. יש משפחה- הכול טוב. אבל לא. לא הכל כל כך פשוט בחיים. כלום לא פשוט בכלל בחיים.
אני חושבת שזאת הייתה אהבה ממבט ראשון.
כשדיברנו, או שהשמש האירה עליו או שהוא הפיץ אור. בפגישה הראשונה, כמובן שחשבתי שהוא מפיץ האור. לו רק ידעתי שהוא יאיר עליי כך…תרתי משמע.
אני תמיד מודה לו. תמיד אודה לו. על זה שהוציא אותי מהתהום העמוקה שהייתי בה, על זה שגרם לי להאמין שוב בטוב בעולם הזה.

״או שאת פה כאן ועכשיו, או שאני קורע אותך !!!״ נו…איך בכלל אפשר לחזור למישהו אחרי מילים קשות כאלה. זה קשה לכל בחורה.
ובדיוק כשהתפללתי לאלוהים…שיעזור לי, הוא הגיע. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. הבנו אחת את השני, השני את השנייה ללא מילים. הבנו…

הוא שנא רופאים. אבל. שנא. כל כך כל כך שנא…

מרוב העבודה, מרוב העומס…לא שאלתי אותו לפעמים…״איך אתה מרגיש ?״ אני, הייתי שוכחת….והוא…לא היה אומר דבר…
ויום אחד היה לו רע. ממש רע. רע ממש.
שאלתי אותו, אלף פעם, ״להזמין רופא, להזמין רופא ?״ כשהוא ענה ״כן״, הבנתי שממש רע לו. שהוא מרגיש ממש רע. ממש. הוא שנא רופאים, הרי…

״…סרטן…״
מהרגע הזה תמיד שיקרתי לו. לא רציתי שהוא יידע. למה… בשביל מה ?
זה היה קשה. זה היה ממש קשה. בלתי נסבל…
פעם אמרתי שסרטן זאת מתנה. כן. נכון. באמת אמרתי את זה זה. אבל זה מאוד קל לא להבין, כשלא שומעים את האינטונציה, כשלא שומעים את הקול, כשלא שומעים את הניואנסים שבו. קחו כל מילה ותגידו אותה מספר פעמים, בכל פעם, היא תקבל משמעות אחרת. הכול תלוי בקול. נסו זאת. אז, תבינו…
למה התכוונתי כשאמרתי ש״סרטן זאת מתנה״ ? שאפשר להציל. את יכולה להציל אדם עם אהבתך, עם תשומת ליבך, עם דאגתך, עם הזמן שאת מקדישה לו. תשומת לב…מצילה חיים.
הבנתי גם שחיינו יותר מהחודש שניתן לנו על ידי הרופאים.
חיינו…באמת…חיינו…
אבל המצב החמיר. הלך והחמיר. הוא התחיל לרדת במשקל…
הבאתי לו לבית החולים מלא מאכלים טעימים, אבל כמובן שהוא לא יכל לאכול כלום מזה״
-הקול נשבר.

״הוא היה מחובר לאינפוזיה. ממנה הוא היה מקבל את הכל.
הוא גם התחיל להכין אותי. ליום שבו הוא לא יהיה. לאט לאט.
אני כמובן שלא רציתי לשמוע. אמרתי לו כל הזמן ״נו די עם השטויות״ וצחקתי כל הזמן מחדש. לא רציתי להאמין.
אף אחד, לא רצה להאמין…

אבל הזמן המשיך לעבור…והמצב החמיר.
״יש גרורות״
באותו הרגע…הוא התחיל לבכות…
״למה אלוהים…למה…מה עשיתי ?״, הוא שאל
לא עשית כלום…אף אחד פה, לא עשה כלום…״

קשה לי לכתוב. קשה. קשה לי להכניס במילים כל כך המון רגש. קשה. מעולם לא נדרשתי להעביר כל כך המון…בכתיבה. זה בלתי אפשרי אפילו…לגרום לאחרים לקרוא אותם…אותם…כמו, כמו שצריך…עם עצירות, עם הפסקות, עם שאיפות, עם שתיקות, עם קול רועד, שבור, חלוש…כמו…כמו, שצריך…קשה…
מילים…באמת מקבלות משמעות אחרת. כשלא…שומעים אותן…ולהסביר…להסביר זה מעולם לא היה הצד החזק שלי. אני אתן את זה, למי, למי שיודע….
למי שיכול בכלל להסביר דבר כזה…

״עברנו לילה קשה ביחד. לא ישנו. יום אחרי הייתה לי פגישה בעבודה.
החזקתי לו את היד. והוא סבל. נורא סבל. הבנתי שכשאני מחזיקה לו את היד, אני מחזיקה אותו בחיים. אני לא נותנת לו ללכת. אני (!!!!)…הבנתי את זה.
״אני עייף….אני…כל כך…עייף…״ הוא אמר לי. ״לכי לפגישה, אל תדחי אותה. לא משנה מה יקרה איתי, את, לעולם אל תפסיקי לעשות את מה שאת עושה״
״הופתעתי בכלל שהוא זכר את הפגישה. והלכתי, לפגישה…עם רעד. רעד בכל. רעד שמלווה אותי עד היום. בכל. בהכל.

באמצע…התקשרו אליי…
שמעתי מילים שאני לא מאמינה להם עד היום. וזה בסדר. שאני לא מאמינה. זה בסדר. היה מוזר אם כן.
באותו הרגע חרשו אוזניי. פשוט נהייתי חירשת. לא האמנתי. לא רציתי. מילים עברו דרכי, לא בי.
״מה ?! מה אמרת ?! תגיד ברור !!!!!!!״
התעצבנתי, צעקתי עליו, אפילו בקללות. פשוט…לא רציתי…להאמין.
נפלתי על הברכיים והתחלתי לבכות. כפי שמעולם לא….מעולם לא בכיתי…

וכואב…לי…
כואב לי לעבוד. כואב לי להרגיש. כואב לי להשלים. כואב לי השלים הכול…
אבל הכאב…שמנפץ לי את כל הזכוכיות המעטות שעוד נשארו…

הוא הכאב בלנסות להסביר לאדם הקטנטן שלי, הכי יקר, הכי חשוב, הכי אהוב… איפה אבא עכשיו.
״אמא, איפה אבא ? אמא, למה כואבת לאבא הבטן כל כך הרבה זמן ? הוא רק צריך סוכרייה והכל יעבור״.
״אבא…אבא…אבא נהפך לענן״
״למה ?״ ״למה…כי לא קיים שום דבר נצחי בעולם הזה…״
״ואיך אני יכול להגיע לעננים ? רק לחבק אותו בפעם האחרונה ?״
-התרסקות….הקול….
״אתה רק צריך לחשוב על זה…ותגיע אליו״

״אני רוצה שסיפור חיי יילמד אנשים. יילמד אותם לאהוב. להעריך, כל רגע, כל דקה, כל שנייה…
לקבל באהבה את המאורעות הטובים והפחות טובים שבחיים, ולצפות ולקוות לעתיד טוב יותר.
לא משנה מה.

ואת בני…אני מנסה ללמד את כל מה שלא לימדו אותנו.
שלהכול יש סוף. שהכל…בחיים האלה…הוא לא ניצחי.
צעצועים נשברים, סרטים מגיעים לסופם, ואנשים…אנשים הופכים לעננים.

תעריכו. תעריכו כל רגע, כל דקה, כל שנייה. העריכו זמן. זמן מאבד משמעות וערך אם לא חיים אותו.
איספו סביבכם את המשפחה קרוב, וחנכו כך את ילדיכם.
הרשו להם….להיות….מה שהם (!!!!) רוצים להיות…

ולסטות מהדרך שהטווה לי אלוהים….?
זה לא עלינו…

ואני עוד מתעוררת. מתעוררת בלילות מלאה בכיווצי געגוע.
אבל…
אבל החיים שלי…הם ממשיכים…״

אנשים אף פעם לא אוהבים להקשיב לאף אחד.
אף פעם לא אוהבים כשמדברים.
הפעם הקשיבו. לא היה אחד….שלא….
ולא משום שהיה סוף טרגי. כולם מימלא מעדיפים רק סופים טובים.
כולם הקשיבו.
לא היה אחד, שלא…
ואני מנסה. לחשוב…איך…
ואולי משום שכל אחד פה, מצא משהו בחיי שלו

המון על אהבה,
זמניותם של הדברים,
קולו של קול,
ערכם של ערכים,
זמניותו של הזמן,
תמימותה של תמימות
ותעצומות נפש….
אשר מתעלים מעל הנפש.

בכל סיפור, כל קורא….כאילו קורא את חייו שלו…
רק שזהו לא סיפור….זוהי מציאות חייה של בחורה. בת 24.

לפרסם את הכתוב הזה….לקח לי זמן. חודשים. משום שזהו אישי… לא עוד משהו שכתבתי.
אבל דווקא… ניראה לי שזה מה שהיא רוצה…

סיפור חייה מלווה אותי עד היום. בהכל….בכל דבר…

חיים עצובים. לא נתפסים…
אך… המסר….חזק יותר מכל דבר.
להעריך, להעריך, להעריך ולהעריך….

סיפור חייה…. לעד יישאר חלק ממני. ממי שאני עכשיו.

ומילים ? באמת מקבלות משמעות אחרת…כשלא שומעים אותן.
מקווה שכל אחד…לקח משהו לעצמו.
הבין, פירש…כמו שרק הוא, ולא אף אחד אחר, יכול…

״החיים שלי ממשיכים״- מילותיה של אדם, שעבר כל כך המון…

וזהו כוחה- של אהבה וקול….
בדיוק כפי שהיא, קוראת לכתוב הזה…


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך