למה בחרת להתחתן עם”אוסט יודן” ?
בצד, מעבר לדלת ואני רק בת 6 בערך , אני שומעת את הכעס בגרמנית של סבתא. היא משברת ואזה פרחונית מפורצלן ברוגז מופרז, מסתובבת סביב עצמה וידיה מרביצות על הלחיים.. אמא קופצת מהמטבח,מנגבת ידיים בסינר, שולחת אצבע מורה ארוכה לכוון הדלת ואומרת בקול הצווי הברור שלה "עכשיו לכי מפה". אנה טורקת את הדלת ומבין השפתיים נפלט המשפט " למה התחתנת עם אוסט יודן- לא יכולת לבחור אחת משלנו".
אמא בעטרת בושה מתיישבת,אני שומעת את דפיקות הלב שלה ואת הרוגז העצור במילים המכוונות אלי " נכון שלא שמעת וראית כלום"? זה רק כעס של חמותות – היא אומרת.
אבא מנסה לחבק, אמא בורחת אל המטבח, המקום הראוי לה על פי אנה. בלילה אחר שנפתחה למיטה זוגית ספת הסלון שלנו הקשבתי לקולות השיח והחיבוק שהיה ביניהם. מאז, "האמא שלו" מיעטה להגיע,הרבה פעמים נפגשנו בחשאי בקפה "שטרן" ל"קופי טרינקן וקייזה קוכן ". הולבשתי בחצאית מכובדת לקראת הפגישות האילו, הקשבתי לשיחות וידעתי שנאמרים שם דברים קשים על נימוסי השולחן שלי, תוצאת חינוך ה"אוסט" שקיבלתי מאמא.
לימים מצאתי שתי תמונות שהסבירו הכל- תמונה לבנה ותמונה שחורה בתמונה הלבנה המבוימת כהלכה משפחתו של אבי, ובתמונה הכהה גם היא מוקפדת בבימוי שלה משפחתה של אימי מה"אוסט" .
הלבנה מצולמת במרפסת סביב שולחן רחב שטוף שמש, אדניות חלון צבעוניות סביבה וריח של אביב .הנשים מעוטרות בתסרוקות מגדל, הבגדים מכובדים כמו נתפרו לצורך הצילום. עיני המשפחה תקועות קדימה לכוון מסוים, אף אחד לא מביט באחר, כולם זקופים ויפים. אהבתי את סבא וולטר השעון על אדן החלון, שפמו משדר חוסר נוחות מן האירוע, בעיקר אהבתי את חזייתו אליה הייתה מוצמדת שרשרת ובסופה שעון זהב. התמונה משדרת לי נימוסים של גרמניה.
התמונה הכהה שחורה – משפחה קטנה סביב שולחן עגול וזעיר,אמא ובת אחת אחת מסורקות למשעי, האם חובקת את צעיר הבנים- אולי חוששת שיתפרע ויעיף כפה לאחיו הגדול ממנו. זוהי סבתא רבא- בתיה מ"האוסט" עם שלושת ילדיה, משפחה ללא אב, שהתגנדרה במיטב בגדיה ועושה דרכה למהלך היסטורי – היא מהגרת לאוסטריה. הכי אהבתי את השרשרת על צווארה של סבתא ציפורה. לימים הבנתי שנמכרה לחייל רוסי( מלחמת עולם ראשונה) כדי לקנות קצת לחם וסוכר. בתמונה הם מקרבים ראשים כאומרים אחד לאחר " אנחנו ביחד מה שלא יקרה" .
איך נפגשו ההורים שלי משתי התמונות המשפחתיות האילו, זה סיפור בפני עצמו,
דבר אחד ברור – במקום המפגש על האוניה "קהירו"של עליית הנוער לא היה מקום לדבר על הבדלים תרבותיים וסוציולוגים שם " עבדה" רק האהבה תחושת הבדידות וחוסר הביטחון.
היום כשאני מנהלת את השיחה הדו שבועית עם המנהלת העיראקית של משק הבית שלי ושומעת ממנה את המשפט " מה הבן שלי מצא בכורדית הזאת" הבפנים שלי מזדעזע.
תגובות (0)