לנסות…

זהו, הגיע הזמן לצאת לבית הספר.
יום ראשון בשבוע, יום ממש מעצבן.
אבל אין לי ברירה, אף אחד לא שואל אותי. בית ספר זה בית ספר.
הסתכלתי מהחלון וראיתי שמש, זה עומד להיות יום חם מאוד.
התקדמתי לעבר הדלת ופתחתי אותה.
שמש, חום! אי היה אפשר לסבול את זה.
למרות שבית הספר במרחק של 5 דקות – עדיין, קשה מאוד לסבול את זה.
בשניות הראשונות שהייתי בחוץ התחלתי להזיע כאילו שרצתי מרתון.
בעודי מתקדם אל עבר הדלת שבשער כדי לצאת מהחנייה הגדולה שהיה לי קשה לחצות,
מזג האוויר מתהפך במספר שניות.
מחום אימים מגיע השלג והברד, סופות והוריקנים! זהו – העולם מפוצץ!
שנת 2012 עברה והעולם לא התפוצץ, אבל כנראה שהוא חיכה עוד שנה, בטח עשה דווקא.
למזלי היד שלי כבר הייתה על ידית השער ולכן לא הייתי צריך להתאמץ ולהושיט אותה.
(בגלל הקור זאת הייתה יכולה להיות בעיה…)
פתחתי את הדלת הגבוהה שבשער לאט ויצאתי.
אני מנסה ללכת אבל אני לא יכול! הרוח דוחפת אותי לכל כיוון!
כשלפתע אני שם לב שתלמידה מהכיתה שלי (שהבית שלה בכיוון שונה לגמרי משלי!)
נמצאת ליד הבית שלי בגלל הרוח שהעיפה אותה.
מזג האוויר לא נראה כמוהו בעולם, זה הסוף.
נטע, כך קראו לתלמידה. ניסתה לקחת מקל עץ עבה וגבוהה שהיה על הכביש
אבל במקום זה היא עפה קדימה, קדימה מידי.
שמעתי אותה ועוברי אורח תמימים צורחים בלי מושג מה קורה פה,
וגם לי לא היה שמץ של מושג מה לעזאזל הולך פה!
הבנתי שלבית הספר אני לא אצליח להגיע בזמן הקרוב עם האקלים האלה ולכן
הברירה היחידה שלי היא לחזור הביתה.
ולא אכפת לי אם ההורים יכעסו, אני אקבל מכתב וריתוק… פשוט… לא אכפת.
אני חושב שהסיבה שאקלים נוראי וחורפי שיותר גרוע ממה שהולך בסיביר הכה בבית שלי,
זה תירוץ מספיק טוב. והאמת שזה גם לא תירוץ, זה באמת נכון!
ניסיתי ללכת בחזרה הביתה כשהרוח הצמידה אותי בחוזקה המרבית בשער.
רק שהשער בבית שלי ענקי, אני רציתי להגיע אל דלת השער שלי שיוצאת מהחניה,
אבל כנראה שכדי להגיע עד לשער הייתי צריך להקריב את חיי.
השער הוא די גבוהה, הייתי בחלקו הגבוהה ביותר ובצד שמאל, כאשר השער בצד ימין.
ניסיתי להגיע אל השער ללא הצלחה, אבל לפתע הרוח נחלשה קצת והצלחתי ללכת במהירות
על הכביש ולהגיע אל השער.
פתחתי את השער ולא הצלחתי לסגור, כי בדיוק באותו הרגע הרוח הכתה שוב.
ברגע שפתחתי את השער הוא כמעט נתלש מן המקום בזכות ההוריקנים שהולכים שם!
רציתי לעזור לנטע אבל לא הייתה לי ברירה.
החיים שלי או החיים של נטע? מצטער נטע, אבל זה הבית שלי – והחיים שלי.
ראיתי את נטע עפה לכיווני כשלפתע "שינתה" נתיב ועפה לכיוון מכונית שעפה גם כן באוויר,
ושוב – בזכות הרוח!
נטע צעקה אבל לא הייתה לי ברירה.
היא הייתה במרחק לא כל כך גדול, אבל יחסית לאקלים הנוראי הזה?
כדי להציל אותה ואותי ולהיכנס לבית הרגוע הייתי צריך לבזבז לפחות חצי שעה ובחצי שעה
הזאת הייתי כבר יכול להיכחד מהעולם הזה.
שלג התחיל להופיע. שלג? במקום שבו אני גר ירד בו שלג בפעם הראשונה וכנראה שגם האחרונה בשנות ה- 60 בערך.
לפני זה לא ירד שלג, אחרי זה לא ירד שלג. ואף פעם לא תיארתי לעצמי שירד שלג!
רצתי או לפחות ניסיתי לרוץ לכיוון הדלת עם הצלחה.
פתחתי אותה ונכנסתי הביתה, לבית הרגוע שלי!
כשהייתי בבית הסתכלתי מהחלון החוצה, כבר לא מצאתי את נטע.
אין לי מושג מה קרה איתה. אולי היא עפה למרחב האווירי של ירדן, לים התיכון,
למצרים, לסוריה… לכל מקום שהרוח תעיף אותה.
או שאולי היא פשוט… התפוררה לערימת אבק ולא הצליחה לשרוד, זאת בהחלט אפשרות.
היו לי קצת רגשות אשמה.