לפעמים

לפעמים, לפעמים כל מילה חשובה.
לפעמים אני עצובה, ולפעמים שמחה.
לפעמים אני שונאת ולפעמים אוהבת.
אבל רק דבר אחד לא קורה לי לפעמים, לפעמים אני לא נרגעת.
כי בשביל להירגע אני צריכה מקום שקט, בשביל להירגע אני צריכה לצרוח.
בשביל להירגע אני צריכה להסיר את כל המכשולים, בשביל להירגע אני צריכה לכתוב.
אבל לפעמים אין לי איפה לכתוב, ולפעמים כל מה שנותר לי הוא להיאכל מבפנים.
אבל בחלק מהמקרים גם לכתוב זה לא עוזר, ובחלק מהמקרים אני צורחת.
אבל זו צרחה אילמת, שנותרת שם בפנים.
והיא לא עוזרת.
הדמעות כבר עולות לי בגרון, ואני עוצרת את עצמי.
אם אפשר היה לשמוע את הצרחה, כולם היו נופלים.
כי זו צרחה קורעת לב, שנדמה שנוצרה רק בשביל להמחיש את הכאב שלי.
ואם הייתי צורחת כל מי שלא רוצה לשמוע, היה סותם אוזניים. כי צרחה כזו שוברת את החומה שנוצרה סביבם, סביב כל החרשים.
ואני כבר אומרת לכם, די! תפסיקו! אתם לא מבינים, שמה שאתם עושים רק מריע,
שאתם לא עוזרים בכלום?

ואת הקטע הזה אני לא אפרסם, כי הוא אישי וכואב מידי. אולי אשכתב אותו, ואפרסם דרך משהו אחר. תחת מסכה שונה. כי לפעמים, אני לא אני.

לפעמים אני נופלת, מועדת.
ואין לי אף אחד שיעזור, אין לי אף אחד שיושיט יד.
כי מי שהייתי רוצה שיעזור לי עכשיו, הוא זה שגרם לי ליפול.
והוא העיוור שלא ראה, החירש שלא שמע והוא גם האילם שלא הגיב.
כי כמעט כל העולם חירש, כמעט כולם סותמים אוזניים ומתחרשים לרגשות של אחרים.
כי כמעט כל העולם עיוור, כמעט כולם עוצמים עיניים.
כי כמעט כל העולם אילם, כמעט כולם קופצים פיות מקשיחים את ליבם ולא מגיבים. והספורים שלא סותמים אוזניים, הספורים שלא מתעלמים מהכול, כרעו תחת עומס הרגשות, והם לא יכולים לעזור לאף אחד, לפחות לא לפני שיעזרו לעצמם.

לפעמים כל מה שצריך לעשות, זה לפרוק.