מלחמה פנימית חלק ב

זה היה גרוע מכיתה ג ועד ו היו מדברים איתי אבל אחרי הצהריים הייתה כמו קשיש נטול משפחה רק בעניין הזה הייתי נטולת חברים….
אני חושבת שהעניין היחיד שנתן לי להחזיק מעמד זה משפחה מלאת שמחת חיים והרימה אותי מהקרשים בכל פעם שנאלצתי ליפול
זה לא שאני חסרת ביטחון ואני די נראית טוב גם אני אוהבת להתלבש יפה אני מוכשרת במשחק חכמה ומצחיקה עם כל הצניעות…
זה מה שאומרים עליי
אבל אולי הבעיה מתחילה בכך שאני לא חושבת ככה
אני בת 15 גובה 164 שוקלת 70 קילו בערך או יותר
אף פעם לא היה לי חבר למרות שכבר היו הצעות ………
הגעתי לחטיבה שם אמרו שיהיה יותר טוב כי באים ילדים מכל בתי הספר באזור ומחוצה לו
ככה זה היה המצב היה טוב פעם בעלייה מבחינה חברתית ופעם בירידה…
אבל תמיד הרגשתי ……
הרגשתי שהחברות הזאת צבועה ובעלת מסכות רבות שמופיעות על פני האנשים חסרי הכנות בכל פעם שאני מתקרבת וככה זה עד היום ..
אני בכיתה ט והיום שאלה אותי מישהי שפעם היינו חברות טובות עם מי אני מסתובבת עכשיו….
עניתי לה עם עצמי…
היא הסתכלה עליי במבט של רחמים שנהייתי אדומה מההשפלה שהרגשתי בתוך תוכי ומיד טרחתי לצחקק ולהגיד אני לא מסכנה כמו שזה נשמע אני מסתובבת עם ילדים לא מבית הספר..
אבל זה לא נכון אני מסתובבת בין המטבח לסלום טוחנת בכדי להעביר את השעמום אני במצב של ייאוש חוסר תקווה ועל גבול הדיכאון אני כותבת בשתיים עשרה וחצי בלילה שלא יראו את המבט שלי כשאני כותבת את זה
עברתי מהצופים לנוער העובד ככה אני, לא החלטית,הייתי שלוש פעמים בצופים ובבסוף פרשתי עברתי לנוער העובד ושם יש לי חברים ממקומות רחוקים…
וגם מהקן שלי..
אבל לא כאלה שאני יוצאת איתם אחר הצהריים
אני כותבת את זה מהר ולחוצה כי אני מבינה כמה המצב שלי קשה אני לא מחפשת רחמים בכלל אבל אני חייבת להוציא את זה החוצה נמאס לי,פשוט נמאס לי מהמצב הזה !!
די אני לא יכולה יור המצב בלימודים חרא דווקא בכיתה ט התחלתי לזלזל ולתיכון אני כבר יעלה במגמה בינונית רק בעיר הצפונית והמטומטמת שלי צריך להירשם למגמה באינטרנט ואני כמבון עם מזלי הרע לא ידעתי את זה ולמגמת תאטרון שכל כך עוזרת לי בקורות חיים כבבר לא ילך (נראלי)
יש לי כישרון למשחק וזה הדבר הטוב היחיד שאני מסכימה איתו מכל מה שאומרים עליי הדבר היחיד שאני יכולה להעיד עליו שזה משהו שאני בטוחה שאני טובה בו ומה שאני רוצה לעעסוק בו כל חיי