נורמות

רגעים בחיים שלי עוברים אל מול עיני.
הם חולפים כך במהירות בלי להביט לאחור.
אני משווה את עצמי שם לכל החברות, לסביבה שלי.
אני רואה שם את עצמי, באמצע המעגל.
ראשי מושפל ועיני זועקות לשמיים.
אצבעות מלגלגות רודפות אחרי באשם חסר – צדק.
ואני רק רוצה לקבור אץ עצמי, או בעצם לברוח.
פעם אחרת, כבר יישרתי מבטי והעזתי לענות.
סנטרי מוטח לו כלפי מעלה במן התרסה, אבל בפנים שקקתי דמעות.
אמא לימדה אותי שאלו הם החיים.
הפנמתי. אך לא רציתי להשלים.
כי למה החיים קבעו, מהו הסטנדרט הנורמלי.
ולמה החברה קובעת, מהי הנורמה הסטנדרטית.
ולא, אני לא חסרת כישרון או מכוערת.
או שבעצם, כבר התחלתי לחשוד שכן.
אני בסך הכל יותר נמוכה מכם. זה הכל.
אני מביטה בעצמי במראה וסוקרת.
פני בובה ניבטות אלי.
שיער חום.
גוף ביחס שכולם רק חולמים.
אבל בעיני הוא נראה מוזר כל כך.
כבר רציתי להיראות כמו דקות הגיזרה ההן.
ואז נזכרתי
שאולי אם אבכה עוד קצת
אולי אעפיל מעט יותר לשמיים.
ובעצם
מי אמר היכן השמיים נמצאים?