סגר שני

אילנה הבינה כמו רבים מאזרחי ישראל שאפשר להתמודד עם הקורונה בכללי הזהירות המתבקשים של הגיינה, מסכה וריחוק. השתדלה כמו רבים בעקר ממבוגרים לנהוג כך והלכה להפגין מספר פעמים על הגשרים משום שחשבה שנכון למחות.
מחאה אי הסכמה לכל מה שהשלטון עושה ולא מסכימים אתו. והנה סגר. כל יום מספר נדבקים עלה וממשיך לעלות כבר עובר את הגבול.
ומי אשם? רק הציבור, בעקר המפגינים. כעסה אילנה : ,הרי מפגינים באויר הפתוח תוך שמירת כללים ולא במקום סגור וצפוף, אבל האשמה נופלת על המפגינים.
היא חשה מצוקה רבה וכבר לא יודעת מה לעשות עם עצמה, עוד סגר. למה זה טוב? שיהיו עוד מובטלים, שיהיו עוד רעבים? פשוטו כמשמעו.
אנשים הולכים מיואשים, יש אוייב נסתר ולא יכולים לנצח אותו, לא מקבלים שום הסבר מתקבל על הדעת, כל רגע תקנות חדשות הסותרות את הקודמות להן? איך אפשר כך?
ומה עם דכאונות, בדידות ואבדנות שהן גרועות מקורונה. אנשים מאבדים את הטעם לחייהם ואין להם במי להעזר, כיוון שהנבחרים לא עושרים.
ויכוח סרק לרוב ומסכימים לפתרון הסגר היורד עלינו בחשיכה גדולה על פי תהום.