מרק
התבכיינות ספונטנית שלי אל תוך המחברת, ומשם אל האינטרנט, כמו זונת צומי אמיתית.

עייפות

מרק 09/06/2013 604 צפיות תגובה אחת
התבכיינות ספונטנית שלי אל תוך המחברת, ומשם אל האינטרנט, כמו זונת צומי אמיתית.

העייפות, העייפות הייתה זו שהפילה אותי. לא היה משהו אחר, משמעותי יותר, רק עייפות.
ומה זאת העייפות? היא הקש ששבר את גב הגמל, החור הקטן בסכר הרגשות שלי שבסופו של דבר הפיל אותי לגמרי. אם קודם לכן התמודדתי עם הרע שעבר עליי, שמרתי על קור רוח ועל ציונים ברמה בינונית-גבוהה – עכשיו אני שבר כלי, טובע ברחמים העצמיים שלי, לבד בערבת הבדידות הצחיחה.
וממה כבר כל כך התעייפתי? אתם מכירים אולי את משחקי הריכוז-תגובה האלה? כל שלב קשה יותר מהקודם, פחות ופחות זמן יחד עם יותר ויותר לחץ, שאני כנראה כבר לא עמדתי בו.
אני לא אוהב לקרוא לדברים בשמות, זה גורם לי להרגיש היפוכונדר, אבל שיהיה – אני חושב שעברתי משהו בסגנון התמוטטות עצבים.
אני כבר מת לחופש. מת לא לראות אף אחד, מת להיות לשעה. שבוע. שנה. – אני ותו לא. בלי לשמוע יותר אף אחד, לא את הציניות החומצית הזאת שאנשים שופכים אחד על השני בסאדיזם מגעיל. בלי הצביעות הזאת שנמאס לי כבר כל הזמן לראות אותה ולנסות להלחם נגדה, כמו איזו נמלה בכיור.
אני והמדבר. פסטורלי לאללה. אני ואלוהים יכולה להיות גם אלטרנטיבה טובה, אפילו קבועה יותר, אבל אני מניח שמישהו (לפחות) יתבאס אם אני אלך. אני מקווה.
זה נשמע כל כך מפתה, לשמוע יום שלם את שריקת הרוח החרישית, לשבת בצל איזה אילן נאה.
אני והעץ, נקודה ירוקה בערבה.
לעזאזל, זה שוב מזכיר לי את המציאות, נקודת האור בחשכה וכל זה.
אל תילחצו או משהו כזה, אבל חשבתי על זה גם מכיוון קצת "אחר" – אם אני לא אוכל להגיע לשם לפחות יהיה לי טוב ככה, לכמה זמן. נו, אתם יודעים – שאכטה פה, שלוק שם, ואני בעולם שכולו טוב. עד התחנה הבאה.
אבל זה מטומטם מאוד, הרי אם אני בכל זאת מתכוון להשאר – אז אני צריך למצות את המקסימום, לא להפוך לסטלן שלא עושה כלום עם עצמו.

אני גם נהיה יותר עצבני, זה מוזר. הייתי חושב שאחרי שחרור לחץ, כמו שהיה לי ביום ההוא – אני אהיה יותר רגוע. אבל זה רק דפק אותי. כל מיני בדיחות קטנות נהיות מעצבנות פתאום, אני יותר מדי "אפאטי" (עוד מילה היפוכונדרית) אבל האפאטיות הזאת היא גם חתיכת חרב פיפיות – פתאום גם אכפת לי יותר מכל מיני דברים. אפילו עכשיו, כשאני רואה זונת צומי, אחד יענו "דכאוני" שמספר לכל העולם ואחותו בפייסבוק שהוא על כדורים, כשאני רואה את המורה שלי שמה לו יד על הכתף ומדברת בקול הכי מתוק בעולם – אני צוחק. באמת שאני צוחק. זה צחוק מריר, אבל הוא טבעי לגמרי. זה באמת מצחיק אותי.
היא בטח מדברת על הציונים הגרועים שלו, שהוא גם ככה הגיע אליהם בגלל שהוא משחק יותר מדי במחשב, הממזר.


תגובות (1)

אלוהים, זה כל כך נכון ומתאים למצב שלי עכשיו..
אבל למרות שאני לא מכירה אותך אפילו, איכשהו דרך הכתיבה שלך הצלחת לגרום לחיוך קטן לעלות לפנים שלי… וזה טוב

09/06/2013 11:18
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך