פריקה קשה…אשמח אם תגיבו

אני שולחת חיוכים,
כולם חושבים שהם אמיתיים.
הם יורים מילים,
מילים פוגעות, מלים קשות.
אני שותקת ומתעלמת,
הם חושבים שלי הם לא מזיזים.
טעות גדולה הם טועים,
הם לא יודעים על כל הכאב שבפנים,
על הדמעות שכל לילה על פני זולגות,
הדברים שהייתי רוצה להטיח בפניהם.
אני אוזרת אומץ לפעם הבאה,
אני חושבת מה אני יגיד,
אני מתכננת כל מילה ומילה,
איך להסביר להם שנפגעתי,
ובקרוב אני אגרום להם להיפגע.
אבל אז, כשהפעם הזאת מגיעה,
אני מאבדת את האומץ.
שותקת. לא מוציאה מילה.
הם חושבים שהם פיספסו,
מתחילים אני שומעת את הליחשושים,
הם חושבים באיזה עוד מקומות רגישים,
יוכלו לתקוע סכינים.
אז אני מוכנה לתת להם תשובה,
תשובה מאוד ברורה,
שתגיד להם שהם הגיעו אל המטרה.
אני אגיד להם שאין עוד מקומות רגישים,
כולם פגועים, בכולם תקועים סכינים,
בכולם שילחו חיצים,
על כולם אמרו דברים פוגעים.
אנשים שאני אוהבת,
דברים שאני אוהבת,
דברים שאני רוצה,
דברים שאני לא רוצה,
מישהו/י שאני מכירה,
לא משנה מה הסיבה.
הם השליכו עוד חיצים,
זרקו עוד סכינים,
ירו פצצות,
יידו אבנים,
עשו הכל,
הכל בשביל להשאיר צלקות,
הכל בשביל לשבור אפילו את התקוות הקטנות,
לנפץ חלומות מוסתרים,
להרוס לי את החיים.
העיקר שאתם צוחקים,
לא רואים איך אתם שוברים את כל האחרים מבפנים..
לא שומעים על הילד שהתאבד,
הילדה שחתכה,
אתם אומרים שזה נורא,
אבל ממשיכים לזרוק מילה רעה ועוד מילה.
אני כותבת בדמעות,
אם אסתכל בראי אראה שעיני אדומות,
פני בוודאי באותו גוון ונפוחות,
אבל מה לעשות,
אני בוכה כי זה משחרר,
פורק קצת את העצבות,
מוריד משקל מהכתפיים.
אני כותבת עוד סיפור, עוד פריקה,
אני יודעת שיהיו בערך 10 צפיות,
ותגובה או שתיים,
אבל אין לאן ללכת,
אין למי לפנות,
אז אני בודקת את התקווה האחרונה,
היחידה שעוד לא התנפצה.