פריקה שכזאת על נג"י.

ההרגשה שאתה מאבד משהו שמעולם לא היה לך נוראית יותר מהרבה דברים.
אני חושבת שזה הרגע להוציא אוזניות, למצוא את השיר הכי חזק בווליום בפלייליסט שלי, לשים אותו על פול ווליום לצרוח.
מי היה מאמין שלאבד משהו שמעולם לא היה איתי גורם לי לעשות דברים כאלה.
אבל אני לא מצליחה לבכות יותר ואני לא מצליחה להרגיש יותר כלום, אולי חלולה.
אני רוצה לבכות אבל אני לא יכולה.
אני רוצה לצרוח, או להרביץ, לבכות, לקלל, להשמיץ, להאשים, אבל אין את מי.
אני רוצה לגמור עם זה עכשיו אבל זה לא יגמר.

נודה בזה, אני לא יודעת למה זה משפיע עליי כל כך.
נו, בהצלחה לי. נקווה שהשכנים לא יתחרשו.
~~~
הדמעות זרמו מעיניה בלי שהיא תשים לב, בלי שתוכל לשלוט בהן.
היא ישבה מול מסך מחשב זוהר, רגיל למדי, במצב רגיל למדי, כמו כל יום.
היא בסך הכל קראה מכתב בודד אחד ושמעה שיר אחד וכתבה שני משפטים לחברה שלה.
ובחצי השעה הבאה זה היה בכי חסר מעצורים, בלי שליטה, בלי כלום.
פשוט בכי שנגמר בעינים אדומים, אף כואב והרגשה של חלילות.
כמובן, היא בכתה בגלל משהו שלא נוגע לה בכלל, היא איבדה משהו שמעולם לא היה לה.
חסר משמעות.