קארמה

אני יושבת בספסל האחורי באמבולנס של מדא,
מסתכלת על אמא – היא שוכבת במיטת המטופלים.
העיניים שלה עצומות, הפנים טיפה נפוחות מהרגיל ויש לה סומק בלחיים אבל היא חיוורת. ללא ספק חסר לה צבע בכל שאר הפנים.
אני מסתכלת מסביבי וזה קצת צורם לי, שבאמת הגענו לכאן.
מה אם היא תמות היום? מה אם הסרטן יחליט שזהו אין יותר על מה להילחם?
מבטי שוב חזר אליה, פתאום משום מקום נזכרתי בילדות שלי.
נזכרתי איך היא דפקה לי את הראש בקיר והרגשתי כאילו משהו בי נשבר,
נזכרתי איך היא ירקה עליי כשהתחלתי לבכות, "מה את חושבת שהבכי הפתטי שלך מזיז לי משהו? את יכולה לבכות עד מחר את עדיין תקבלי את מה שמגיע לך".
נזכרתי כמה כאב לי מבפנים, כמה כאב לי וכמה שנאתי את עצמי באותו רגע – לא אותך אלא את עצמי שגרמתי לך להגיע למצב כזה שבו שאת פוגעת בי בלי שיהיה לך אכפת,
כאב לי הגוף, כאב לי הראש מהמכה בקיר, כאבו לי הרגליים מהבעיטות שנתת לי, כאבו לי הידיים מהצביטות וכאבו לי הלחיים מהסטירות, אבל הכאב הפיזי לא באמת הזיז לי כי הרגשתי שמגיע לי.

הילדות שלי עברה לי מול עיניי ואחרי דקה חזרתי למציאות,
שאת שוכבת פה מולי ואת בבירור סובלת מכאבים,
כאבים הרבה יותר גרועים ממה שגרמת לי.
לא יכולתי שלא לתהות, האם זאת קארמה?
האם גם זה בגללי?

אז למה זה לא מרגיש לי מספק בשום צורה?
למה זה כואב לי ובא לי לבכות עד שהנשמה תצא ממני?
אני רוצה שהכל יגמר,
שהכל יחזור להיות כמו שהוא היה,
שכאב לי ולא לך.

לחוות את הכאב שגרמת לי שוב ושוב ושוב רק להפסיק לראות אותך כואבת.