רגשות ארורים

שוב אמצע הלילה, שוב אני בוכה.
מתקרבת למטבח מסתכלת בסכינים, אומרת לי שם של אדם. מתרחקת, מתקרבת לאלכוהול, חוזרת על אותו שם. מתרחקת, חוזרת לחדר. ובוכה.
אני לא רוצה לבכות, לא משנה כמה שמחה אני אהיה.
נמאס לי מההרגשה הזו, של עודף מים נח על קו המים בעין, מאיים לפרוץ כמו סכר שהיה סגור במהלך כל החורף.
אני חושבת וחושבת, על מי ועל מה?
אני אומרת לעצמי לחשוב עוד,
כן זה מזיק, אבל אני אתחיל לחשוב טוב בסופו של דבר.
אני אחזור על השם הזה כמה פעמים,
אותו שם של אדם שגורם לי לבכות.
אותו שם של אדם שמעלה לי חיוך כשאני עומדת ומסתכלת בסכינים. מאיימת להשתמש בהם.
אותו שם של אדם, וחושבת על איך שהמחשבות האלו מעלות לי חיוך.
לא צריך לדמיין את פניו, לא צריך להיזכר בשיחות.
רק להגיד את השם שלו, תהליכי ההבנה קורים לבד.
ככה זה אצלי במוח, אני לא חייבת להגיד לעצמי הכל כדי לחשוב על זה.
כמו רמזים עבים ושמנים, שמסתכמים במילה אחת.
מילה אחת שהיא שם.
שם שהורס אותי ושובר אותי ודוחק אותי לקצה.
כי אני ילדה טיפשה, קטנה, שנותנת לעצמה לחשוב בכזו שליליות על המשפיע הכי טוב על חיי.
שם שממלא אותי מחדש, מחזיק חזק ולא עוזב.
שם שיש לו מטרה, אך היא לא קשורה בי.
עצוב שאצלי זה כך. המטרה קשורה אך ורק בשם. סליחה באד.. לא משנה. אני לא אצליח.
שם אחד ששינה לי את פני העולם,
שם אחד שאמר לי להמשיך הלאה.
שם אחד שאמר לי להסתכל גבוה למעלה.
שם אחד שאמר לי לדמיין שאני שם.
שם אחד שגרם לי להאמין שאני שם.
שם אחד שחולל הכל,
שאני לא אצליח לקרוא לו אדם, מבלי לעבור הכל.. שוב.