geek
אני מקווה שאהבתם אשמח לביקורת ודירוגים

רגשות אשם נשארים לעולם…

geek 30/06/2014 712 צפיות אין תגובות
אני מקווה שאהבתם אשמח לביקורת ודירוגים

לפעמים בלילות, אני חולמת על זה.
לפעמים כשאני עוברת ברחוב, אני מרגישה את זה.
לפעמים שאני מסתכלת במראה, אני רואה את זה.
הוא משתקף מולי, וזועק לי, הוא קורא לי, הוא צריך אותי. 
ואני איכזבתי אותו, לא הצלחתי לעזור לו, לא הספקתי.
הייתי כלכך, קרובה אליו, והוא צעק לי, אבל לא הצלחתי, איכזבתי אותו, איכזבתי את עצמי. 
יש ימים, שזה הדבר היחידי, שמעסיק אותי, 
אני יושבת על המיטה, ובוכה. 
אני שונאת את עצמי, שלא הספקתי, גזלתי את חיו. 
גזלתי את חיו של ילד תמים, של ילד מסכן, הילד הזה הוא אחי.
אחי הקטן, שהיה חולה במחלה סופנית, עבר טיפולים קשים, ניתוחים, זריקות, בדיקות.
גרנו בבית הארחה, למשפחות שהילדים חולים, והמשפחות גרות רחוק, מהבית חולים.
בכל לילה, הייתי ישנה או עם אימי, או עם אבי, אחד היה ישן עם אחי בבית החולים, והשני ישן איתי בבית הארחה. 
הוא היה, מאושפז בבידוד, היה כואב לי לראות אותו, מלא במכשירים, ובמכונות.
יום אחד, מצאו לו טיפול מיוחד, שמכניסים אותו למיכל, ומערבבים בו גזים עם חמצן.
זה עזר לו, הוא התחיל להחלים.
פעם אחת, הסכימו לי, לקחת את אחי לטיול, והגענו למיכל חמצן.
ראיתי איך הרופאים, עשו את זה פעמים קודמות, והחלטתי לנסות גם, לא יודעת מה חשבתי לעצמי.
הכנסתי אותו למיכל, והפעלתי אותו, פתאום נורה אדומה, התחילה להבהב, שמעצי את אחי בוכה וצורח.
והיה רשום על המסך, ״אין חמצן במיכל״, הוא המשיך לצרוח ולבכות, לא ידעתי מה לעשות, נלחצתי.
הצלחתי איכשהו לפתוח את התא, אבל הוא כבר לא צרח.
למעשה הוא לא עשה כלום, לא שמעו אותו, הוא רק שכב על הריצפה, ולא זז.
הוצאתי אותו, והוא היה כולו כחול, ללא רוח חיים, ידיו היו קרות, אין ספק שהוא מת. 
אני כבר שנה, חיה עם ההרגשה הזאת, שהרגתי את אחי, אחי הקטן והמסכן.
ההורים שלי שונאים אותי, הם לא מסוגלים לחבק, או לנשק אותי.
הם מנסים להעמיד פנים, שהם אוהבים אותי, אבל אני יודעת שלא, בכל חיבוק קר שלהם ובכל נשיקה, חסרת אהבה שלהם.
אני מרגישה כמו רוצחת.
רוצחת בדם קר. 
ההרגשה הזו לא עוברת ולא תעבור בחיים. 
אני לא אוכל לחיות עם זה.
אז החלטתי לסיים את זה, הייתי עם הסכין על ליבי, כל שנותר לי לעשות, הוא ללחוץ טיפה, וסבל חיי נגמר. 
ניסיתי לחשוב, על סיבות למה להישאר בחיים, לא מצאתי אותם.
הם נעלמו ברגע שהחזקתי, את גופתו של אחי.
אולי אחרי שאמות, אמא ואבא, שוב באמת יאהבו אותי.
אנשים יפסיקו לצחוק עלי.
הכל יסתדר.
עצמי עיניים חזק ולחצתי…
הורי נותרו ללא ילדים עוד, לפחות עכשיו, הם לא מריכים להעמיד פנים, שהם שונאים אותי.
הם יכולים לשנוא אותי, בלי לפחד שאני יפגע, מה שהם לא יודעים, שאני צופה בהם מלמעלה.
צופה בהם, ושמחה שאני לא עוד בחיים.
זה לא כמו שחשבתי, חשבתי שעם אמות. 
אגמור עם רגשות האשם.
אבל טעיתי, רגשות האשם לא נגמרו, הם נשארו והתגברו.
ומה שכואב זה, שאצטרך להישאר עם הרגשות אשם האלה לתמיד…


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך