רק ארבע מילים, זה הכל!!!

בס"ד

רק ארבע מילים, זה הכל!!!

פעם, לפני שתים עשרה שנה, נולדה תינוקת מתוקה. קראו לה אורה.
ההורים שלה אהבו אותה יותר מכל אדם בעולם, אבל הייתה להם בעייה קטנה בלשון: בכל פעם שהם רצו להגיד משהו אחד- הלשון שלהם בטעות אמרה משהו אחר. וזה גרם לאורה להיות מאד מאד עצובה.
למשל, כשאורה הייתה בת שלוש ונפלה על היד וירד לה דם, אמא שלה רצתה לומר: "אוי מסכנה שלי, כל כך עצוב לי שכואב לך!" אבל בטעות היא אמרה: "למה את לא נזהרת?! בגלל זה נפלת!"
ואורה הייתה עצובה. היא חשבה שאמא שלה לא אוהבת אותה.
וכשהיא הייתה בת חמש, והכניסה את היד לתוך השקע של החשמל, אבא שלה רצה להגיד לה: "אורה שלי, אני אוהב אותך ופוחד שיהיה לך כואב!" אבל בטעות הוא אמר: "תוציאי הרגע את היד! אוי ואבוי אם תעשי את זה שוב!"
ואורה חשבה שאבא שלה לא אוהב אותה.
וכשהיא הייתה בת עשר ורצתה לצאת מהבית מאוחר בלילה, אבא ואמא שלה רצו לומר לה: "אורה, אנחנו אוהבים אותך ודואגים לך ולא רוצים שתיפגעי!" אבל בטעות הם אמרו: "ילדה קטנה לא מסתובבת ברחובות בשעות כאלה!"
ואורה חשבה שההורים שלה לא סומכים עליה.
בבית בספר כל הבנות אהבו את אורה, אבל היא מעולם לא ידעה את זה, כי גם לחברות של אורה הייתה בעייה כזאת בלשון.
אז למשל, כשטליה רצתה לומר לה: "אני אוהבת אותך!" היא אמרה: "החולצה שלך יפה."
אפילו למורות זה היה קורה.
למשל, כשהמורה רצתה לומר לה: "אני סומכת עליך!" היא אמרה בטעות: "את תהיי אחראית על התוכנית."
גם כשאחותה הקטנה נעמה רצתה להגיד לה: "את האחות הכי טובה בעולם!" היא אמרה בטעות: "המחברות שלך כאלה מסודרות!"
ככה זה כל יום, כבר שתים עשרה שנה.
עכשיו אורה כבר בת שתים עשרה. נערה מוכשרת, יפה, חכמה ורגישה. היא מסתובבת בעולם עצובה ובודדה מאד מאד, וחושבת שאף אחד לא אוהב אותה. היא מחכה ומחכה ומחכה. ילדה אבודה.
כל יום כשהשמש זורחת מתעוררת תקווה חדשה בליבה: אולי מישהו כן אוהב אותה בעולם הגדול הזה? אולי היא כן שווה?
אבל אמרו לי, עד מתי היא תוכל לחכות?
מתי תשמע אורה את ארבע המילים הטובות האלה, המילים שיתנו לה כח לחיות?
האם אי פעם תשמע אורה את המילים: "אורה, אנחנו אוהבים אותך" ???