שלהבת

הימים האלה טיפה מכאיבים לי,
יום הזיכרון, יום העצמאות.
כאב
ומועקה,
יחד.
תאומים סיאמיים,
בשבילכם המעבר הוא בטח קל,
בשבילי הוא טיפה כואב ומבלבל.
אני עדיין לא מבין, גם אחרי כל כך הרבה שנים-
איך זה שאצלנו זה קרה
איך זה שאצלנו הוא לא חזר.
ככל שאני מתבגר זה הולך ונהיה קשה,
לא רציתי שזה יהיה חלק ממני,
לא ביקשתי להיות אח שכול.
אני לא רוצה את התפקיד הזה,
הוא מכאיב.
הוא מכאיב ואני לא יודע מה לעשות עם הכאב,
יש לי תמונה בראש של אלף שלהבות כבות…