תנו לחיות בשקט – פרק 4

הוצאתי את הסכין שמתחת לכרית שלי, וקירבתי אותו אל ידי.

~~~~~~~~~~~~~~~

חתכתי וחתכתי, הוצאתי את הנשמה שלי על היד המסכנה הזאת.
למה מגיע לי חיים כאלה?
מה עשיתי?
למה מתאכזרים אליי כל החיים, אני עד כדי כך מוזרה?
הרבה מחשבות התרוצצו במוחי. ניגבתי את הדמעות שהיו על הלחי שלי.
לבשתי חולצה ארוכה, שלא יראו את החתכים, והלכתי למטבח. "להכין לך משהו לאכול?" עידו שאל אותי "לא תודה, אני לא רעבה" אמרתי כשהסתובבתי ובאתי ללכת לסלון, "אבל לא אכלת כלום כל היום" הוא אמר "אל תדאג, אכלתי בבית ספר" שיקרתי…
עידו הנהן והלכתי לסלון. התיישבתי על הספה ובדיוק היה בטלוויזיה משחק כדורגל, אז העברתי. עידו נכנס לסלון עם כוס קולה ואמר בקול גבוה "למה העברת?!" "זה לא מעניין אותי" עניתי באדישות "אבל אני רואה את זה!!!" הוא צרח בעצבים ונבהלתי. "מה עובר עליך?" אמרתי לו בטיפת צעקה "תחזירי למה שהיה מקודם!" הוא צעק "אבל יש לך טלוויזיה גם בחדר לך לראות שם!" גם אני צעקתי והוא התקרב אליי במהירות והעיף לי סטירה. הסתכלתי עליו מפוחדת, הייתי בהלם. "עופי לחדר שלך ושלא תעזי לדבר אליי ככה זה מובן?!" הוא צרח כמו מטורף.
הסתכלתי עליו במבט של שנאה ורצתי במהירות מחוץ לבית וטרקתי את הדלת אחריי.
הלכתי לאנשהו. לא ידעתי לאן. רק רציתי להתרחק מהבית הזה, להתרחק מהאנשים, להתרחק מהעולם.