תנו לחיות בשקט – פרק 8
"כלום לא יהיה בסדר" לחשתי לעצמי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~
הלכתי לאט לחדרי, כל הגוף שלי כאב. נשכבתי על המיטה ועצמתי את עיניי. נרדמתי.
שמעתי דלת נטרקת, זאת הייתה אמי. "את ישנה לך ככה בזמן שאני צריכה לנקות?" היא אמרה בקול רם, שפשפתי את עיניי, עוד לא הספקתי להתעורר. "קדימה לקום!! אני לא צריכה לעשות את כל העבודה במקומך ילדה עצלנית" היא המשיכה. "אבל.." התחלתי להגיד והיא קטעה אותי "שום אבל! קומי עכשיו!!" נאנחתי, וקמתי מהמיטה, צחצחתי שיניים, התלבשתי והלכתי למטבח. הלכתי לכיוון המקרר כשצעקה עצרה אותי "לאן את חושבת שאת הולכת?!" היא נעמדה מולי, כל היום היא נטפלת אליי. "לאכול" אמרתי בקרירות והיא צחקה בזלזול "אמרתי שתלכי לנקות עכשיו!!!" היא צעקה וגלגלתי עיניים ולקחתי מטאטא.
אחרי שעה שסיימתי לנקות את כל הבית בזמן שהאמא ה"חמודה" שלי שכבה לה בסלון הלכתי לחדרי ונשכבתי על המיטה, הייתי מותשת. "סליחה? מה את חושבת שאת עושה?? לא סיימת" אמא שלי נעמדה מול דלת חדרי, "מה עכשיו" נאנחתי "המטבח מלוכלך וגם הכלים, לכי לנקות אותם עכשיו!" היא צעקה עוד פעם, אני לא יכולה לשמוע את הקול שלה יותר "אבל למה את צועקת?" אמרתי בזמן שקמתי מהמיטה "אל תתחצפי!!" היא צעקה עוד פעם.
ניקיתי הכל, ניקיתי גם דברים שהיא לא אמרה כדי שהיא לא תבוא אליי עוד פעם, שתעזוב אותי ואת החיים המסריחים שלי בשקט.
היה כבר שלוש בצהריים. החלטתי לצאת מהבית לנקות את הראש מכל הצעקות והמכות, התלבשתי, לקחתי את הטלפון שלי ואת המפתח של הבית ויצאתי.
התחלתי ללכת, הלכתי ליד הפארק, ליד האגם, הלכתי כבר הרבה זמן עד שפתאום נתקעתי במישהו "תסתכל לאן אתה הולך!!" צעקתי והרמתי את ראשי. הייתי בשוק. זה היה שחר.
"מאי??" הוא שאל מופתע, לא עניתי. "ממש דאגתי לך!! מה את עושה? איך את מסתדרת?" הוא המשיך לשאול, הסתכלתי עליו "תשכח ממני, תשכח מכל מה שאמרתי לך, תשכח איך אני נראית, תשכח איך קוראים לי, כאילו אני לא קיימת, בחיים לא פגשת אותי" אמרתי לו בקרירות תוך כדי שהתחלתי ללכת לאט אחורה, הוא היה מופתע "חכי רגע!" הוא אמר והתחיל ללכת אחריי, הסתובבתי והתחלתי לרוץ, הוא רץ אחריי. רצתי איזה חמש דקות ושמתי לב שהוא עדיין אחריי "מאי! חכי שנייה!!" הוא צעק תוך כדי ריצה והסתכלתי אחורה, נתקעתי באבן ונפלתי. הוא הגיע אליי מתנשף והושיט את היד שלו כדי לעזור לי לקום. "אני יכולה לקום לבד" אמרתי בקרירות וקמתי, הסתובבתי ללכת ופתאום הוא תפס לי ביד ועיניי נפקחו מבהלה. ניסיתי למשוך את ידי בחזרה אבל הוא החזיק בי חזק. נאבקתי בו והוא המשיך להחזיק בי, "איי!!" צעקתי, הוא נגע לי בחתכים, נאנקתי מכאבים, "מה קרה?? מה יש לך ביד?" הוא שאל והמשיך להחזיק "כלום!! אין לי כלום ביד! תעזוב אותי!!" הוא לא הבין מה קרה והוא תפס לי בסוודר וניסה להרים אותו אבל התנגדתי, בסוף הוא הצליח והוא היה בהלם.
"את.." הוא התחיל להגיד ונאנחתי, "כן!! אני חותכת! זה מה שאתה רוצה לדעת? זהו?!" צעקתי עליו והתחילו לרדת לי דמעות 'לא אל תבכי! אסור לך!' אמרתי לעצמי בראש אבל זה לא עבד. הוא שם לב שיש לי פנס בעין ועוד כמה חבלות על היד..
"תספרי לי, עכשיו"
תגובות (2)
זה מדהים
לא הגבתי כי הייתי בבריכה.
על תפסיקי בחיים
איזה מהירות את כותבת. יש לך כתיבה מאוד יפה וברורה. הכל מתואר מאוד יפה. התוכן של הסיפור קצת מציק לי. כסיפור הוא יפה ומקווה שיהיה לזה סוף טוב. אך מאוד מקווה שזה לא מחוויה אישית או משהו כזה. אני צודקת?