מאי תלתלים סטיילס
קודם כל אני ממש מצטערת שלא העליתי הרבה הרבה הרבהה זמן... פשוט עברה עליי תקופה מסובכת..וגם התחילו הלימודים ובגלל שאני בכיתה י אז יש לי הרבה מאוד עומס, אבל עכשיו אני ישתדל לכתוב לכם יותר. מקווה שתמשיכו לקרוא את הסיפור :) אוהבת 3>

תנו לחיות בשקט – פרק 9

קודם כל אני ממש מצטערת שלא העליתי הרבה הרבה הרבהה זמן... פשוט עברה עליי תקופה מסובכת..וגם התחילו הלימודים ובגלל שאני בכיתה י אז יש לי הרבה מאוד עומס, אבל עכשיו אני ישתדל לכתוב לכם יותר. מקווה שתמשיכו לקרוא את הסיפור :) אוהבת 3>

"תספרי לי, עכשיו"

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הוא אמר בפרצוף רציני וטיפה מבוהל, "מה יש לי לספר לך?!" צעקתי עליו וניסיתי להשתחרר מאחיזתו אך ללא הצלחה. "תספרי לי למה את חותכת וורידים, למה יש לך פנס בעין, למה יש לך סימנים כחולים על הידיים, תספרי לי הכל" הוא אמר תוך כדי שהוא עדיין החזיק את ידי, "למה שאני יספר לך?! אהה?!! אני בקושי מכירה אותך! אז מה אם נתת לי מקום לישון!! אז מה אם אתה 'דואג' לי!!" המשכתי לצעוק עליו כשאמרתי את המילה דואג במרכאות עם היד החופשיה שלי בזלזול. התחלתי להרביץ לו בחזה עם היד השנייה וזה לא הזיז לו, לבסוף הפסקתי.. "אני רוצה לעזור לך" הוא אמר בקול רחום ורגוע "אני לא צריכה עזרה!!! אני לא משוגעת או משהו כזה אם זה מה שאתה חושב!! אני מסתדרת טוב מאוד בעצמי…" התחלתי את המשפט בצעקות וסיימתי אותו עם קול חלש כשהתחילו לרדת לי דמעות ללא הפסקה, נפלתי על הרצפה ואחיזתו בידי השתחררה. התחלתי לבכות כמו שלא בכיתי בחיים שלי. הוא התיישב לידי וחיבק אותי חיבוק חזק ולא עזב, רציתי להעיף אותו ממני אבל לא נשאר לי כוח…
ואז הדהדה שאלה אחת בראשי – "הוא באמת דואג לי?"

הוא חיבק אותי איזה עשר דקות ופתאום הוא שאל בקול מודאג וחלש "למה את כל כך רזה?" לא עניתי לו..אני לא מתכוונת לספר לו כלום. הוא נאנח "טוב..בזמן שלך, שתהיי מוכנה לספר לי מה קורה" "למה? למה דווקא אני? למה דווקא לי זה קורה? למה לא יכלתי לקבל חיים נורמליים כמו של כל ילד נורמלי? למה דווקא אני קיבלתי הורים כאלה?" התחלתי למלמל לעצמי בקול חלש" "את תראי שהכול יסתדר בסוף.." הוא קירב את שפתיו לאוזני ולחש, זה עשה לי צמרמורת קטנה בגוף. הוא שם לב לזה וחייך, "בואי" הוא קם ואמר "לאן יש לי ללכת? אם אני יילך הביתה אני יחטוף מכות, אם אני לא ילך הביתה האח הקטן שלי יחטוף מכות ולא יהיה מי שיגן עליו, בכל מצב שיהיה ההורים המופרעים שלי יחטיפו לנו" התחלתי לבכות מחדש. הוא חשב איזה שתי דקות ופתאום אמר "יש לי רעיון, אבל בשביל זה את צריכה לסמוך עליי אוקיי?" הוא שאל והנהנתי, הוא הושיט את ידו לעזור לי ותפסתי בה וקמתי. הוא חייך אלי חיוך קטן, אבל אני לא חייכתי, לא יכלתי לחייך.
הוא נאנח והתחלנו ללכת. הלכנו לכיוון הבית שלי ולא הבנתי מה הוא עושה, "שחר? לאן אנחנו הולכים?" שאלתי בחרדה ובמבט קצת מבוהל, "תסמכי עליי" הוא חייך חיוך קטן ויפה, נאנחתי.
הגענו לדלת ביתי, "תפתחי את הדלת" הוא אמר "ל..למ..למה??" לא הבנתי מה הוא עושה, אני לא רוצה שהוא ייראה את ההורים שלי, אני לא רוצה שהוא ייראה שמרביצים לי..
"פשוט תפתחי"


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך