סיפור שקרה לי והשמח להצעות לשיפור

לילה מהשטן

13/01/2010 869 צפיות תגובה אחת
סיפור שקרה לי והשמח להצעות לשיפור

התעוררתי משינה טובה, בתקווה שהיום הזה יהיה שקט.
יצאתי מהחדר וראיתי את אמא ואבא רבים על זה שהם קנו טלוויזיה, והטלוויזיה מקולקלת, ולא רוצים להחזיר להם את הכסף.
אבא התחיל להתעצבן על עצמו, למה הוא קנה את זה, למה הוא עשה את השטות הזאת, אבל במקום למצוא איך מתקנים את התקלה הזאת, הוא רק התעצבן עוד יותר ועוד יותר, ולא ידע מאיפה להוציא את הכעס הזה, אז הוא התעצבן עלינו, אמר לנו שנישרף (כן ככה אבא מדבר לבנים שלו, כאילו שהם עשו לו טובה שהם קיימים בכלל) , הוא בא נתן סטירה לאמא היא הייתה המומה מאבא היא שתקה ולא אמרה כלום היא התיישבה על הרצפה ובכתה, אחר כך אבא הלך לחדר והוציא מזוודה מהמרפסת התחיל לארוז והתמוטט מרוב עצבים. אמא לא ידעה מה לעשות והתחילה לבכות וגם אני התקשרתי לאמבולנס והלכתי אפילו לא עזרתי לו התרומם לבדוק מה שלומו פשוט לקחתי את הרגליים שלי והלכתי לא יודע למה.
אולי זה היה צפוי מיידי שזה יקרה, אולי כי אני לא יודע
איך הוא יתמודד עם זה שהוא לא מסוגל להתמודד.
תמיד שאלתי את עצמי איך אח שלי קיבל את העצבים שלו, אבל באותו יום ראיתי צד אחר, ראיתי את ה"שטן" יוצא מגופו של אבא שלי. ראיתי אותו ככה אבל אף פעם לא חשבתי שאבא ייתן לכעס להשתלט אליו.

הצפייה שזה יגיע:

מאז שאני זוכר את עצמי תמיד שכולם היו בבית לא הרגשתי טוב, הרגשתי שהכול מתפרק, שתמיד עוד שנייה הכול יצא מאיזון, כאילו אני זה מה שמשאיר את היאנג וינג באיזון בבית.
מאז שאני זוכר את עצמי תמיד באיזה צד בגוף שלי ידעתי שאני שונא את אבא שלי.
תמיד החלום שלי היה ללמוד בפנימייה צבאית כי חשבתי ששם לא יהיה צעקות, ששם אני לא יצטרך לבכות על זה שאבא שלי ככה.
טוב הכול התחיל ככה: ההורים שלי קנו איזו טלוויזיה חדשה ממקום מפוקפק כי זה היה זול.
הכול עבד טוב עד שאחרי יומיים הטלוויזיה התקלקלה ואבא שלי לקח את זה טוב, אני בחיים לא ראיתי אותו רגוע כול כך, אבל ידעתי שה"שטן" יגיע.
הם חזרו מקניות והלכו לישון וחשבתי לעצמי אולי אבא לא דואג, אולי הוא יוציא תוכנית ב' והכול יהיה בסדר אבל זה לא מה שקרה.
כשההורים שלנו הלכו לישון אני ואח שלי ניסינו להפעיל את הטלוויזיה, ניסינו הכול, ואני קיוויתי שהכול יסתדר, שלא יהיו עוד לילות מה"שטן" אבל משום מה כל פעם שאני חושב על זה, זה קורה.
כשהם קמו נסענו לסבתא, הנסיעה הייתה חלקה אפילו הרגשנו לרגע שאנחנו ממש כמו משפחה.
שאלנו כל מיני שאלות ואבא ענה לנו בעודו מנסה להסביר לנו את החיים מהעניים שלו.
כשהגענו לסבתא לא הייתה בעיה של חנייה, חנינו ועלינו לסבתא שלי, נכנסתי ראשון. סבא שלי פתח הוא היה נראה
יותר טוב מהרגיל, הוא כבר מבוגר אבל עדיין בנפשו, טוב בנפשו הוא עדיין ילד.
היינו אצל סבתא שלי בערך שעה, אולי שעה וחצי והיה נחמד..
בדרך חזרה החלטנו שהולכים לסרט בעשר, הזמנו כרטיסים דרך אתר אינטרנט והלכנו. כבר בדרך הרגשתי שמשהו הולך לקרות.
בסרט שתקתי, ניסיתי לנקות את המחשבות כדי שאני יהיה קצת יותר רגוע, הסרט היה יפה, אני אהבתי . בדרך הביתה התחילו הרוחות להתחמם: אבא התחיל להתווכח עם אח שלי שלא כול האנשים נוכלים ושיכול להיות שהאיש רק עשה טעות.
אבא שלי לא אהב שמתווכחים איתו, הוא חושב שהמילה שלו זאת מילת הזהב ומי ששובר אותה מסתכן, ואני כבר אמרתי תפסיקו או שיהיה לנו לילה מה"שטן" כי בכל פעם שהם רבים,
אני יודע בדיוק איך זה ייגמר, רע ואפילו קצת מסוכן.
התקפת עצבים היא דבר שלא שולטים בו, כאילו נכנס ה"שטן" לגוף והוא פועל על דעת עצמו.
הגענו הביתה, אחי הלך ראשון ואני ניסיתי להיות אופטימי, כדי שלפחות אחד מאתנו יישאר נורמאלי. יישאר שפוי.

כש"השטן" מגיע אני, טוב אני ניסית למצוא מחסה, בדרך כלל אני נכנס למקלחת, כאילו שה"שטן" פוחד ממים, או שפשוט אני לא יישמע את הצרחות מבעד לדלת, כי אני מקווה שהכול ייגמר, או לפחות יעצור, עד שאני ילך לישון, ואז מי יודע. ואז כבר לי לא יהיה אכפת כי אני בעולם שלי שבו אני שולט ועושה מה שאני רוצה.
אבל בלילות מה"שטן" זה לא קורה, יצאתי החוצה קצת אופטימי, אולי כי ככה זה תמיד, יש את האחד שמצליח להישאר שפוי, לצערי זה אני, נכנסתי לאופוריה שאולי אני בחלום, שאולי זה לא קורה שעוד שנייה זה נגמר אבל זה לא.
אני יצאתי, הייתי עדיין במגבת אבל הם המשיכו לריב בסלון ואני ישבתי ובכיתי, לא יודע למה אבל זה היה הדבר שאולי יוציא את ההורים שלי מהבועה שהם חושבים שהם נמצאים בה.

הם אפילו לא שמו לב אליי, הם המשכו לריב כאילו זה כל מה שהם יודעים לעשות ולאבא נמאס כבר לריב. הוא נכנס לחדר והתחיל לחפש ולחפש עד שבסוף מצא, מצא מזוודה גדולה והתחיל לשים שם דברים שלו, אבל רק שלו
ואני שלא בדיוק ידעתי מה לעשות הלכתי משם כאילו הוא רק קורא עיתון. כאילו הריב הזה, הוא בכלל לא היה.
הוא לפחות ככה קיוויתי
נכנסתי לחדר ולבשתי פיג'מה, ירדתי למטה לאכול משהו,
ופתאום שמעתי צעקה קמתי מהר מהכיסא אבל בדרך למעלה לא רצתי הלכתי בניחותה, כאילו אף אחד לא צרח כאילו מישהו מת.
אחרי הצעקה היה שקט, שקט טוב, שמבשר רעות,
אפשר להגיד שבערך לחמש שניות, עליתי במדרגות זה הרגיש לי לא בסדר,
הדם שלי זז מהר והרגשתי כאילו אני בהתקף לב, הסתכלתי ימינה וראיתי את אבא על הרצפה ואת אמא בוכה בצד.
בהתחלה לא ידעתי מה לחשוב, חשבתי שעוד אמא עשתה משהו, מסוג הדברים שאתה רואה בחדשות ואתה לא מאמין שמישהו עושה דבר כזה, שרק מפלצות, אנשים שה"שטן" חדר להם ללב והם לא התנגדו עשו את זה, כי העולם מתחלק לשני אנשים, אנשים שיודעים להתנגד ל"שטן" ואנשים שלא.
ואז הבנתי שאבא קיבל התקף לב, אני ראיתי אותו אבל לא עשיתי כלום שלפתי את הפלאפון מהכיס והתקשרתי לאמבולנס והלכתי. הלכתי מתוך פחד שאם אני יישאר שם הדברים יעשו יותר גרועים.
יצאתי מהחדר וירדתי במדרגות, אפילו לא ידעתי לאן אני הולך כאילו שלרגליים שלי יש "מוח" משלהם. הלכתי למטבח, התיישבתי והמשכתי לאכול,
כשכמעט גמרתי לאכול, צלצלו בדלת אני פתחתי וראיתי שני אנשים עם אלונקה ומדים של מגן דוד אדום,
הם שאלו אותי: "איפה הוא"
ואני עניתי:"למעלה יחד עם אמא שלי".
אני עליתי להתלבש, ואז כשיצאתי מהחדר שלי ראיתי את אבא מונשם ומורידים אותו אל האמבולנס, ואני, אני כבר לא בכיתי, אני פשוט קיוויתי שה"שטן" לא יבוא יותר, שהיום אבא למד את הלקח שלו, שהיום הזה הוא לא יום עצוב אלה יום שמח שבו השטן יצא מהחיים שלי והחיים שלי ישתנו והם באמת ישתנו אבל לא כמו שציפיתי.
אפילו לא קיוויתי שהוא בסדר או משהו כזה כמו כל בן אדם נורמלי שנמצא על אמבולנס, הרגשתי כמו זומבי בלי שכל כאילו שהשכל שלי כבר נתחן מהמריבות שלהם,אני רואה את המכוניות עוברות ועוברות אבל אני הייתי תקוע על הידית של הדלת.
הגענו לבית החולים, הורידו את אבא שלי ואימא שלי ואני ליווינו אותו.
אח שלי לא היה בבית אבל הוא תפס אוטובוס ומיד בא לבית חולים.
אבא נכנס לטיפול נמרץ ואנחנו חיכינו בחוץ.
פשוט לא ידענו מה לעשות,
אני רציתי שמישהו יבוא ויחבק אותי, שיגיד לי שזה רק חלום רע ושזה עוד מעט נגמר, מישהו שיבוא ויגיד הכול בסדר אתה לא לבד. מישהו שיבין שאני רק ילד ואני צריך קצת האהבה.
המשכנו לשבת שם שעה עברה ועוד שעה בינתיים המקום התחיל להתמלא באנשים שקרובים אלי, אבל לי כבר לא היה אכפת כי שני אנשים שהכי קרובים אלי מתפרקים.
סבתא שלי הגיעה בבהלה שאלה אותי אם אנחנו יודעים משהו,
הנדתי עם ראש סבתא שלי התיישבה ואני החזרתי את האוזניות, שמעתי שיר שפשוט מתאים לאווירה כי יש לו שורה שאומרת: "אם היום זה יומך אחרון" וככה שמעתי את השיר הזה עוד פעם ועוד פעם הסתכלתי בשעון וראיתי שש בבוקר אנחנו כבר שש שעות פה, יש אנשים שאומרים שהזמן עובר מהר כשנהנים, אבל לנו לא היה כל כך כיף.
לבסוף הרופא יצא והוא לא היה נראה מאושר כל כך.
ואני כבר העברתי את כל התסריטים האפשריים,
הרופא אמר לאמא שלי: "שהמצב שלו יציב אבל הוא עדיין לא יצא מכלל סכנה "
ואימא שאלה: "מתי אפשר לראות אותו?"
הרופא אמר: "שעדיין צריך להמתין שהוא יצא מהניתוח ויצא מכלל סכנה היה לו התקף לב קשה מאוד.

כבר היה השעה שכולם חוזרים מבית ספר ואני עדיין בבית חולים השעה הייתה בערך אחת ואז אבא יצא על כיסא גלגלים עדיין קצת מסוחרר, הוא היה נראה כל כך חסר עוניים וברגע שראיתי אותו ידעתי שזה יהיה היום שישנה את החיים שלנו לגמרי.

אנחנו כבר היינו בחדר של אבא הם אמרו שהוא יהיה המון זמן בבית חולים ונתנו לנו "סוויטה" של הבית חולים זאת אומרת חדר גדול עם מקלחת.
אבא רוב הזמן ישן כי הוא היה צריך לנוח הרבה הוא הסתובב הצידה ואז ראיתי שיש לו תפרים על כל החזה.
ואני חזרתי הביתה כדי לישון קצת וגם כי אמא שלי לא רצתה שאני יהיה כל כך הרבה בבית חולים, שאני לא יראה את אבא במצב הזה, אני לא האמנתי שאבא היה מסוגל להיות במצב של חסר עוניים שהוא לא מסוגל לעשות כלום,
ועוד יותר עיצבן אותי שאימא אומרת שהוא הביא את זה על עצמו, שהוא זה שבחר להתעצבן, ואני נראה לי, שאני היחיד שזכר שזה התחיל מטלוויזיה דבר ראשון שעשיתי זה הלכתי לקחתי את הטלוויזיה וזרקתי אותה מהחלון כי זה שגרמה לאבא שלי להתקף לב ולאימא שלי שעכשיו אין לה בעל והיא עברה את כל זה,
ואז אני התיישבתי בחדר שלהם המזוודה עדיין הייתה על המיטה ואני פשוט ישבתי ובהיתי אחרי כמה דקות הייתה דפיקה בדלת וכל החברים שלי באו ועזרו לי ואני באמת הבנתי שיש לי באמת חברים טובים,
ופתאום נזכרתי במשפט שסבא שלי,
הוא תמיד אמר:" חברים זה לתמיד לטוב ולרע וגם כשאתה חושב שאתה לא צריך אותם הם תמיד צריכים להיות לידייך ולתמוך בך ברגעים הקשים" והבנתי שהחברים שלי לא בדיוק עובדים לפי התנאים, אבל עדיין יותר טוב מכלום,
כל החברים שלי הלכו ואני וחברה שלי נשאר איתי אני עדיין הייתי במצב של חסר רגשות, וחברה שלי נראתה כאילו היא לא יודעת איך לאכול את זה היא פשוט רצתה לחבק אותי ולהגיד לי שהנה אני פה אבל זה היה כל כך קשה.
אני פשוט שאלתי אם אני יכול להירדם אליה לכמה דקות והיא הסתכלה עלי במבט של אני פה.
פתאום קיבלתי פלאפון מאימא שלי: "בוא מהר אבא נכנס להתקף שני" ואני ושני (חברה שלי), לקחתנו את הרכבת הראשונה ומשם מונית,
לא האמנתי אבל זה ידוע שצרות באות בצרורות ואני נכנס.
שני נשארה בחוף
ואני רואה את אמא על המיטה ולא את אבא רצתי החוצה שני ישבה היא קמה ואני פשוט שאלתי אותה איפה הרופא. ודיברתי עם הרופאים ואמרו לי שהיא התמוטטה ושהיא תהיה בסדר אמרו שאבא צריך צינטור אבל אין מי שידבר עם הביטוח ויחתום על מסמכים,
ואני שפשוט לא היה לי כוח לכלום נכנסתי למיין עצבות דיכאונית ואמרתי לעצמי מה קרה לחיים המושלמים שהיו לי ולמה הכול היה חייב לקרות ביחד ותמיד עלה השאלה במוחי מה יקרה עם שניהם ימותו איך אני יתמודד עם זה רק אני שני ואח שלי היינו שם והרופא יצא ואמר שלאימא היה דום לב והיא מורדמת עכשיו אבל אני, לי זה כבר לא הזיז.
שני באה וחיבקה אותי אני בכיתי היה לי קשה אמרתי לה שאני אוהב אותה ושאני שמח שהיא שם שמח שיש לי אותה ברגעים האלה.
פתאום התעוררתי לא ראיתי טוב אבל שמתי לב לזה שאני על מיטה, בא אלי הרופא ושאל אותי איך אני מרגיש קמתי וראיתי את אח שלי ליידי ושני יושבת בכיס ממול קמתי מהר ושאלתי איפה אמא אמרו לי שהיא בניתוח וקמתי,
ואבא בחדר התאוששות אחרי הניתוח הם אמרו שהניתוח לא הלך כל כך טוב , אבל הוא בן אדם חזק והוא ישרוד כך אמר הרופא והלך, אחרי זה שאלתי את אח שלי מה קרה לי והוא אמר שהשתגעתי שהתחלתי לצעוק: "למה אני" המון פעמים ואז הרופא בא ודיבר איתך ואמר לך "שאתה צריך להיות חזק"
ואתה ענית לו "שאתה חזק" והתמוטטת וזהו עברה כבר שעה,
ואז ניחם אותי ואמר שכל שיקרה הוא פה ושני פה ואם את רוצה לדבר איתו אז זה בסדר כי הוא חזק בשביל שינינו בחיים לא חשבתי שאני יכול לאהוב אותו ואז בא הרופא ואמר שאימא יצא מהניתוח ואנחנו יכולים ללכת לראות אותה אני התיישבתי בכיסא גלגלים כי עדיין הייתי קצת מטושטש ואח שלי רץ ודחף אותי , ביקשתי משני להישאר שם, הגענו לאימא שלי, היא הייתה ערה ואני פשוט חיבקתי אותה ולא רציתי לעזוב כדי שהיא לא תעלה למעלה, ואני הייתי כל כך צריך את החיבוק הזה כדי לדעת שאני לא לבד, שאני יכול לעשות שטויות וההורים שלי יהיו שם כדי לנזוף בי, ואז הרופא אמר שצריך לתת לה לנוח אז עברנו חדר ואבא היה שם ראשו מגולח ומחובר למכונות אני קמתי וחיבקתי אותו הרופא בא ואמר לי לא לעשות את זה אז אמרתי לו שזה אבא שלי וזה לא מעניין אותי כי אני ואימא שלי התמוטטנו בגללו ואני המשכתי לחבק אותו בעודי בוכה והיה שקט כול מה ששמעו זה המוניטור
עושה:" פיף פיף ואז זה נהיה יותר מהיר ויותר מהיר ואז נהיה ארוך הרופא הזיז אותי במהירות והאחות הוציאה אותי מהחדר ואז שמעתי להתרחק ושמעתי אוקי הלב שלו חזר לפעול תעבירו אותו לטיפול נמרץ וראיתי אותו מובל עם המיטה במהירות לתוך המון דלתות עד שבקושי יכולתי לראות אותה, וצנחתי על הכיסא ואז כבר כולם הגיעו כל המשפחה של אימא כי לאבא אין משפחה חוץ מאיתנו. שני כבר הלכה הביתה והבטיחה שתבוא מחר. בת דודה שלי באה אלי ואמרה לי בוא תישן אלי עכשיו אתה מוגן אתה לא צריך לדאוג כשה תתעורר הכול יהיה יותר טוב. הכול יהיה כמו שהיה.
ואני תוך שנייה נרדמתי וחלמתי אני וכול המשפחה שלי באוטו נוסעים וכולנו צחוקים ואנחנו ביחד נהנים
עברו שלושה ימים בשקט בבית חולים המצב לא השתנה אבא יצא מהטיפול הנמרץ והם קשקשו שם כמה דברים ואמרו שם איתרו את הבעיה ויהיה בסדר. ואני כבר ההייתי בדר חזרתי לעצמי. ההייתי בבית חולים שני באה אלי כל הזמן והעברנו את הזמן ביחד.
ואז הגיע חג ראש השנה וסבתא הציע שנעשה אותו בבית החולים כדי שגם אמא וגם אבא יהיו נוכחים.
הגיע ערב החג שני באה וישבנו אני בחג לא בדיוק הייתי שם אבל היה נחמד אני לא יודע מה היה יותר טוב שאבא ואימא מרגישים יותר טוב הוא שאני מצליח לנהל חיים גם בבית חולים.
אני חושב שביום שלישי הגיע הפסיכולוג והוא אמר לי שאם אני רוצה לדבר אז אני יכול לדבר איתו.
אני דיברתי איתו על הכול על זה שאני מפחד על אבא ואימא ועל זה שאני חושב שהמשפחה שלי מתוממטת לי בין האצבעות. והוא כמו מישהו שכרגע ראה תוכנית קומדיה משנות השמונים צחק ואמר שזה הכול בראש שלי ואני פשוט יצאתי מהחדר טרקתי את הדלת וצרחתי עליו מבעד לדלת שהוא מטומטם ושהוא דביל ושאני שונא אותו, שני הייתה שם ואני סיפרתי לה על זה והיא הלכה לחדר שלו, אני שמעתי כמה הרמות קול אבל לא שמעתי על מה הם מדברים. ואז שני יצא ואמרה לי שעודד (הפסיכולוג) רוצה להגיד לי משהו
עודד בא ואמר: "אני מצטער אם פגעתי בך, אני לא הבנתי את הדברים כמו שצריך." וחזר חזרה לחדר שלו. ואני צחקקתי
ואמרתי לשני:" יפה אני מבין שדיברת איתו שיחה ארוכה".
והיא ענתה לי:"אף אחד לא מעציב את החבר שלי ולא יצטער על זה".
חייכתי אליה.
ובכלל שכחתי שגם אני לא הייתי הכי בסדר מבחינה רפואית גם אני עברתי סוג של התמוטטות והלכתי לבדיקת דם.
האומנם אני גדול ודבר כזה לא אמור להפחיד אותי אבל פחדתי ושני באה איתי בסוף היא פחדה יותר ממני.
יצאנו מהבדיקה אני הלכתי לבדוק עם הרופא של אבא מה העניינים שני בינתיים הלכה הביתה כדי להביא לנו אוכל.
הרופא של אבא אמר שהוא בסדר אבל מצפה לו התאוששות ארוכה הם מקווים שבסוף. הוא יחזור להיות איש מין השורה.
אני שמחתי עבר כמעט חודש ואני כבר הייתי מוכר בבית חולים והרבה אנשים ביקרו אותי אבל אני הרגשתי שזה לא מה שאני רוצה. שהייתי נותן הכול כדי להיות בבית אפילו לשמוע את אבא ואימא רבים לא היה אכפת לי אבל מה אני בבית חולים ונראה לי שהבנתי שאני לא צריך ללכת ולהגיד לעצמי כל הזמן איך אני יכול לחזור אחורה ולשנת את המצב אלה פשוט להשלים עם מה שקרה ולחשוב מה עושים מעכשיו.

שני חזרה עם האוכל אני הייתי כבר רעב ואז הרופאה רצתה לדבר עם אימא או עם אבא בנוגע לבדיקות ואמרתי להם ששניהם פה בקומה. ושהיא יכולה לדבר עם שני, שני כעבור שעה יצאה,
היא דבר ראשון אמרה: "כדי שתשב כמו בסרטים" ואז ראיתי את אחותי. קמתי וחיבקתי אותה מזמן לא ראיתי את חן הרבה זמן רציתי לארות לשני את חן אבל שני לא הצליחה לראות אותה כי חן לא באמת קיימת.
חן היא אחותי הגדולה בחיים לא ראיתי אותה כי היא מתה 4 שנים לפני שנולדתי וגילתי על זה לפני שנה היא הייתה רק בת שנה ומתה מבעיה בראיות ומאז אני רואה אותה כשה אני מרגיש שאני צריך אחות גדולה שתגן אלי, הלכתי הצידה ודיברתי איתה מבחוץ זה היה נראה שאני מדבר אל האוויר אל הכיסא אבל לא היא נראתה לי אמיתית מאוד אני לא יודע לתאר את זה אבל זה כאילו אני בבועה ראינו את אבא ואת אימא היא נדהמה אבל היא הייתה רגועה יכולתי אפילו לשמוע את השיער שלה ואז שני קראה לי וחן נעלמה, אני חזרתי אל הכיסא ואמרו לי שאני בסכנה בריאותית כי הלב שלי פתוח והם ממליצים על ניתוח אני סירבתי עד שאימא שלי מתאוששת ואבא כבר מצליח לקום ולהסתובב קצת ואני עוד מעט מסיים בית ספר אמרתי שהכול בסדר אצלי אני מרגיש טוב ואני לא עשה את הניתוח הזה וחזרתי לשבת רציתי נורא שחן תבוא אבל היא לא באה. התבאסתי אבל הלכתי לתיק והוצאתי את חומר הלימוד עוד מבחן אחד ואין יותר בית ספר המורים אמרו לי שאני יכול לעשות את המבחן שנה הבא והשנה להתמקד בהורים עבר עוד שבוע ועוד שבוע ככה אני חושב חודש.
ואז הרופא אמר שאנחנו יכולים לחזור הביתה כולנו ויבואו לעזור לנו, גם סבתא באה


תגובות (1)

ארוךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך מידיייי

07/09/2012 08:30
29 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך