בעל הכנפיים

בארץ רחוקה, בין רחובות צרים ועמוסים ובין בתים מתפוררים למחצה, שוכן לו בית אחד. זהו בית קטן בעל שני חדרים, עם גינה קטנה מקדימה וגדר נמוכה שמקיפה אותה. אומו גר שם.
בין ארבעה קירות שתכף נופלים הוא יושב.דרך החלון העגול בקיר השמאלי של חדרו הוא מביט החוצה אל השדות והשמיים האינסופיים. שדות ושמיים בעלי מסגרת בטון. עינייו מתמלאות אט אט דמעות, הוא רוצה החוצה, אל השדות הירוקים והשמיים הכחולים. הוא מרים את עינייו אל השמיים, השמיים מלאי עננים וציפורים חופשיות. ידו הימנית מתרוממת כמו מאליה, מנסה לגעת בענן לבן ששט לו בשמיים, ברגע אחר הוא כבר מנסה לתפוס ציפור. כתמיד, היד נוחתת בחזרה על הברכיים שלו בקול חבטה שקטה.
דמעה מתגלגת במורד לחיו השמאלית, עינייו עדיין נעוצות בשמיים הכחולים, כמהות למשהו שפעם היה לו ועכשיו אינו בר השגה עבורו.
בעיניים פעורות ומטושטשות מדמעות הוא מביט אל השמיים, חושב על השמש והרוח שלעולם לא יזכה לחוש שוב על עורו.
עשרים שנה שהוא יושב על הכיסא, עשרים שנה שהוא חצי אדם.
יום יום הוא גורר את עצמו מן המיטה אל כיסא העץ החורק, ההוא שהציב לפני שנים אל מול החלון העגול. יום יום הוא בוהה החוצה, אל החופש ששוב לא יהיה שלו. פעם, כשהיה צעיר, נהג לרוץ בשדות ולקטוף פרחים. לעיתים, כשהתעייף מהריצה, נהג לשכב בשדה ולהביט מעלה אל השמיים שכל כך אהב, מניח לשמש החמימה ללטף את פניו ולהשרות עליו רוגע שכמוהו לא ידע מעולם. לעיתים רחוקות אף היה מדמיין לעצמו דמויות משעשעות בדמות העננים וצוחק לבדו. נהנה מחייו.

תקתוקו של השעון בפינת החדר מוציא אותו מדעתו, מושך אותו חזרה אל תוך החדר המתפורר שלו. חלפו שעתיים מאז שגרר את עצמו אל הכיסא הבוקר.
רק שעתיים מאז שהוא יושב בכיסא שלו.
כבר שנים שהוא לא פה. הוא כבר מזמן לא פה. הגוף שלו אומנם כן, אבל לא אומו עצמו, נשמתו איננה.
נשמתו יצאה להפליג בינות העננים הלבנים, הציפורים והשדות הירוקים.
הרחק מן הכלא שלו, הרחק מהשמיים עם מסגרת הבטון, הרחובות הצרים וכיסא העץ החורק תדיר.
ברגעים אלו, הוא עף, נותן לשמש החמימה ללטף את פניו ולרוח הקלה להסיט את שערו שצימח פרא.
ברגעים הקטנים האלה, הוא מרשה לעצמו להפסיק להיות אומו בלי הרגליים, אומו העצוב או אומו המסכן.
ברגעים הנדירים האלה, יש לו רגליים והוא משתמש בהן כדי לטייל בין הרחובות ובין השדות, בין אנשים ותחת השמש החמה.
הוא אומו בעל הכנפיים, והוא המאושר באדם.