oliv
מיאו

ג’קסונויל הרקולס

oliv 18/01/2015 935 צפיות 30 תגובות
מיאו

ברנש אחד הזמין פסיכיאטר, פסיכולוג ונוירולוג לביתו. הוא לא טרח לציין את סיבת הזמנתם במברקו, ורק ציין כי העניין בעל חשיבות דחופה.
שלושת בעלי המקצוע ביטלו את כל הפגישות שהיו להם לאותו הבוקר, כיוון שלא ידעו כמה זמן הפגישה תתארך. הם הגיעו לפרברים עם עלות השחר לביתו של הברנש. אחד אחרי השני הופתעו לגלות בתוך הבית, אנשי מקצוע כמותם, שקיבלו כנראה בדיוק את אותו מברק בהול כמותם. נוסף, הופתעו ביותר למצוא את בעל הבית יושב בנינוחות מול הספה שלפניהם, וזאת בניגוד רב לאדם שציפו לפגוש; אדם בעל כתב יד לא ברור ומשורבט כי וודאי עסוק באמצע גסיסה באיזה חדר שינה.
בתימהוניות רבה תפסו את מקומותיהם על הספה. שולחן אחד הפריד בין הבעל הבית לשלושה; כשבעל הבית יושב, על כיסא גבוה שמיקם עם הגב לטלוויזיה, בדיוק מול פניהם.
"על מה העניין?" שאל הנוירולוג בענייניות ספקנית.
שיערו, אשר הזכיר נוצה, הלבין לחלוטין, אך תאי השיער עוד המשיכו לצמוח מגולגולתו.
"הזמנתי אתכם לפה, בגלל עניין בעל חשיבות מיוחדת." סיפר אותו 'ג'קסונויל הרקולס' היושב מולם, תוך כדי הדגשת שלושת המילים האחרונות.
הייתה סיבה טובה לחשוד שבחר לחתום בשם מזויף זה, כדי לעורר תהייה עזה בנוגע לשפיות דעתו. פני הפסיכולוג נראות טרודות.
"האם כך הדבר?" השמיעו אותן פנים טרודות את פליאתן, כאשר גבותיו עולות מעלה במעלה מצחו.
היה ניכר מראו צעיר יחסית לגילו. ראשו העגול עטור בשיער חום ומתחת לחליפתו החומה בצבצה חולצה לבנה.
הרקולס ג'נקסונויל התעלם לחלוטין מההערה. גובהו ממוצע, עיניו ספק חום ספק שחור, כמו שיערו. חולצתו כחולה ולא בלטה, כשגם מכנסיו לא משכו מי יודע מה תשומת לב. היה יכול להיחשב כאדם בעל מראה ממוצע לחלוטין ובמקרים מסוימים אף לנאה בצורה סתמית ביותר. דרך התנהגותו הייתה משונה, מזכירה אדם אשר מנסה להעלות הצגה בתאטרון. כריזמה מוחצנת, מטובלת בדרמטיות, ביצבצה מידי פעם מתחת להתנהגותו של אדם סביר- או כך היה נדמה. נראה היה כי דמותו התמוהה סברה בכל מעודה, כי ביכולת קולה הענוג לפתות פיל להכין קאפקייק ממיטה.
"ישנה חידה אשר ברצוני לספר לכם." הנמיך את קולו כמעט עד לידי לחישה.
שלושת הדוקטורים פקחו עיניים בציפייה.
"עשיתי בדיקות רבות ככל שיכולתי אודותיכם." הודה בקלילות. "אחד מכם, יהיה חייב להיות מסוגל לפתור את הבעיה." קבע בצורה חדה והחלטית ביותר.
הרקולס ג'קסונויל הביט בציפייה בשלושת הדוקטורים הניצבים מול עיניו, כאילו היה מדובר בשלוש קופים, כאשר אחד מהם צריך לפרוץ בשירה בחצי דקה הקרובה.
"אולי נתחיל עם היכרות קצרה קודם לכן." פצה לראשונה הפסיכיאטר את פיו, מפר המבוכה, בקול צלול אשר הרגיש כקולה של ההנהגה.
פניו היו שרועות ברוגע תמידי כל מהלך השיחה, בלי להסגיר יותר מאשר סקרנות חלושה ותשומת לב למתרחש. קולו הזכיר מעט דבר מה עמוק, או ייתכן אוקיינוס. עיניו כופות שלווה במתבונן. האם קול כזה הוא תנאי יחיד במינו לכל הפסיכיאטרים? תהה הנוירולוג. לא היה נדמה כי הפסיכולוג לידו התברך בקול דומה.
"זה רעיון מצוין." הסכים הפסיכולוג בהינד ראש, מסדר את משקפיו שזזו במילימטר יחיד לכיוון קצה האף.
השלושה נותרו בשקט וכיוון שגם אדון הרקולס לא היה נראה כמי שעומד לפצות את פיו, המשיך הפסיכולוג את דברו.
"אני פרופסור סול, פסיכולוג במקצועו, תואר שלישי הוענק מאוניברסיטת היוקרה 'בראון', התמחות אצל הקליניקה הללא דופי של דוקטור יוסף סופטאץ, כעת הקליניקה שלי מכילה בעיקר את אנשי החברה הגבוהה, ממוקמת כרגע בראש מגדל ה'הארטאוור' המפורסם." ידו הימנית הונחה על חזהו מבלי משים לב בזמן שדיבר.
"אני פרופסור מדיסון, פסיכיאטר בעל תואר שלישי בייל, התמחות אצל חברת 'אי.ג'י.דאבליו', בעל עבר בתחום התרופות, כרגע מנהל קליניקה משל עצמי בשדרה הראשית בעיר קומת קרקע." היה תורו של הפסיכיאטר לדבר ועל אף שלא היה נשמע ככה, דיבר לאט מהרגיל כמי שלא חזר על פרטים אלה הרבה מאוד פעמים בעל פה.
שני הדוקטורים הביטו כעת אל כיוונו של הנוירולוג.
"אני פרופסור אדבריין," נשמע מעט משועמם מעצמו כשיד ימינו מתעסקת בצווארו, "ראש בכיר במחלקת הנוירולוגיה בקליניקה הגדולה ביותר באזור- 'אורגנז', גרוש, שני ילדים, דוקטורט מהרווארד ברפואה, וזה הכול פחות או יותר." שפשף עתה מעט את צווארו.
כעת לא נותר אלה להביט אל עבר מי שאזעיק אותם לשם, אדון הרקולס הנכבד שכבר ידע מראש את כל הפרטים אשר אמרו בעל פה. הוא יישר את מבטו אליהם חזרה, מתבונן בכל אחד מהם לחוד, עד שלפתע החליט לפצות את פיו לשמחתם.
"הא?" התפלא, "כלומר, עכשיו אני?" היה נראה כאחד שלא מאוד מאושר מהדבר.
הוא נאנח בחוסר חשק, כאילו היה אחד מאותם אומללים שלא זוכרים את שמם ועברם.
"ג'קסונויל הרקולס, בחור ממוצע למדי." גיבב בתקווה שזה יספיק, אחר כעושה טובה הוסיף; "עובד בתחום ספקות עונג לרשתות מחשב. חיות מחמד; דג זהב מקסיקני קטנטן."
השתררה שנייה של שקט.
"אתה לא באמת מצפה מאתנו להאמין שהשם שלך הוא-" פנה אליו הפסיכולוג ובקולו דאגה, לאחר מחשבה עמוקה עם עצמו האם כדאי לו להעלות את הנושא. ידו הימנית הפתוחה הונחה על השולחן והוא רכן קדימה כשהמשיך; "ג'קסונויל הרקולס- נכון? סבור אני בכמעט מאה אחוזים, כי גם תחום העבודה שציינת- כלל אינו קיים."
ושנית נראה היה כהרקולס כלל לא השיב כל התייחסות לתגובתו, כאילו היו אלה מלמולי אוויר בלבד.
"אז זה העניין," התחיל הרקולס.
שלושת הדוקטורים רכנו קדימה, בעוד הפסיכולוג משתדל לא לשים יותר מידי תשומת לב לעובדה שהתעלמו ממנו פעם נוספת.
"לא כואב לי הראש כלל. גם לא ממחשבות. על אף," נזכר עכשיו לציין; "שהוא גם לא ריק בכלל אם חושבים על כך. הלב שלי לא כואב, הוא לא מהיר או איטי מידי, קר או חם מידי. האונקולוג אישר זאת וכעת יש לי אפילו כבר סריקה שלו ממוסגרת בחדר השינה בתלת מימד. הוא פשוט כפי שהיה אתמול שלשום. אשתי, שזה כבר מספר שנים ידעתי כי הפרידה אינה רחוקה, סוף כל סוף חתמה על הסכם הגירושים ששלחתי לה. לא ראיתי אותה שלוש שנים אולי, הגעגועים אליה התחילו ונגמרו כבר ממזמן. הכול שונה עכשיו, יש לי חיים חדשים אותם אני חי. אני לא שוכב במיטה, אני לעיתים קרובות קוטף הצלחות בעבודה. אני לא אלרגי לדגים, לא זהובים ולא מקסיקנים- והלכתי כבר לשלוש רופאים שונים כדי לוודא את זה. שום פרט בדירה הזו לא השתנה כבר קרוב לשמונה שנים, שזהו כמעט בדיוק רצף הזמן בו המצב רוח שלי נשאר פחות או יותר אותו הדבר אני חושב. יש לי בדיוק את אותה כמות של זמן פנוי כבר חמש-עשרה שנה ואני מעביר אותו בדיוק באותם תחביבים כמו קריאת ספרים, דייג ומפגש עם חברים מהעבודה או מימים עברו. אני מרוויח יפה, אולי עוד חודש אקבל קידום והבוס שלי שכבר שבעים שנה בתפקיד מחבב אותי ניתן לומר. בנות בכללי? לא שונאות אותי ולא אוהבות אותי בצורה יוצאת דופן, בדיוק כמו אשתי כנראה. זה לא שחסרה לי תשומת לב, כי כשאני רוצה אני משיג. אני לא מכור לסיגריות ולא מגזים באלכוהול, למעשה אני במודע או לא במודע כמעט לא עושה שום דבר שמסכן את הבריאות שלי."
שלושת הדוקטורים הביטו בו בפליאה רבה, עוקבים אחרי כל פרט ופרט בחשיבות מרובה, כאילו ואם אחד הפרטים הללו הוא המפתח למציאות הפתרון לתעלומה הזו. אבל במחשבה שנייה- היכן התעלומה?
"אז מה לא בסדר?" שאל הפסיכולוג שנראה מעט לחוץ יותר, מעביר את ידו על שיערו.
היה נדמה כי כבר התחיל להזיע ממאמץ החשיבה של גלגלי המוח.
הנוירולוג והפסיכיאטר המוטרדים היו נראים כעומדים לשאול בדיוק את אותה שאלה.
"אני חולה." השיב הרקולס והשפיל את עיניו בצער לרצפה.
הפסיכולוג מצמץ בהפתעה; "וכיצד אתה יודע זאת?" רכן קדימה כאילו כדי להביט טוב יותר בתופעה הנגלית לעיניו.
הרקולס הצעיר פשוט משך בכתפיו באבלות ובדיוק באותה פשטות מעצבנת השיב; "אני יודע."
הפסיכולוג שהבין בוודאי שלא יקבל יותר פיסות מידע, נשען אחורנית בפרצוף טרוד, חוזר אחרי הדברים ששמע שוב ושוב בראשו כדי לפענח מה עתה בשם שמים עליו לשאול מן אדם שכזה.
"מתי זה התחיל?" הנוירולוג לא היה זקוק לזמן כדי לחשוב על זה, וזרק כמעט ישר כשניתנה לו ההזדמנות לכך. אבל רק כמעט.
"בערך באותו הרגע בו נודע לי כי אשתי חתמה," הניח אצבעות מתוסכלות על מצחו, "או כך לפחות אני מניח. כלפני שלושה שבועות ככל היותר."
"מניח?" ביקש הנוירולוג לדעת למה בדיוק הכוונה.
"שמתי לב לכך רק ימים ספורים אחר הדבר." הרקולס הרים את ידיו בחוסר אונים מה.
נראה היה כי הנוירולוג הראשי של 'אורגנז' היה מרים גבה לו היה נראה טיפוס כה כבד באישיותו כששאל; "אז מה ההבדל בין לפני שקבעת שיש בעיה לאחרי שהחלטת שאתה לא בריא?"
"הכול. אבל אם אתה באמת שואל אז שום דבר. השנייה הראשונה בה ידעתי שיש משהו לא בסדר היא כשהנחתי לפתע את ראשי על השידה הזו." השיב, מניף את ידו ומצביע על השידה הלבנה שהייתה במרחק כמה מטרים מהם.
"ומדוע עשית דבר שכזה?" התפלא הנוירולוג בשם כולם.
"אני ממש לא יודע." זעק ג'קסונויל הרקולס לתקרה.
הפסיכולוג על אף שהקשיב היה נראה כשקוע בשיחה בינו לבין עצמו. הפסיכיאטר עוד נותר לשבת בלי לומר דבר.
"אני לא יכול לעזור לך אם שום דבר לא כואב. אני אפילו לא יודע מדוע אני כאן." אמר הנוירולוג בשקט, "נראה לי אין בידי שום עניין או ידע בבעיה המוזרה אשר תהיה לך."
ג'קסונויל הרקולס התיישר בכיסאו, אחר אמר; "האם כך הדבר?" העמיד עובדה זו לערעור, "מי שמוצא את הפיתרון לבעיה שלי מקבל את סכום הכסף ממני שהוא היה אמור לקבל למשך כל החודש הקרוב." בעיניו נראה ניצוצות סיפוק, כאילו זה זה עתה הכריז על ניצחונו בקרב.
הנוירולוג נאנח נשען לאחור. הכיצד הוא אמור לפתור בעיה שאינה קיימת כלל? הפסיכולוג שחייך לרגע בתדהמה כמי שקונה את התמריץ, נראה היה שקוע באותו הערעור בעצמו.
"אולי הבעיה היא קיימת רק בגלל שאתה אומר כך." הציע הנוירולוג לפתע בשמחה לאיד.
"לא ולא." הניד ג'קסונויל הרקולס את ראשו נחרצות לשלילה כשמצחו מקומט מכעס, "אין זה הדבר כלל, כי אין לי כל סיבה להחליט שזהו הדבר."
נראה היה לפתע כי הפסיכולוג התעורר לחיים, בעודו מתיישר במושבו ובעיניו, חוזר לתקשר עם הסביבה.
"יכול מאוד להיות, ואפילו סביר- כי הראש שלך מניח שאם אתה נפרד מאשתך, אז אמורות להיות לזה השפעות עלייך. לכן הוא מחפש תירוצים שונים להחליט שישנה בעיה." התלהב עד מאוד מהממצא, כאילו זה בדיוק הרמז שהיה צריך כדי להציל את העולם. "זהו דבר נפוץ ביותר אצל אנשים שעוברים שינויים קיצוניים בחייהם, בייחוד אם הם גם קצת מופתעים מהאדישות של עצמם." ניסה לקרוץ לקרת הסוף אבל לא הצליח.
במקום זאת נראה היה כי הסתפק בהתלהבות דבריו, כאילו היה ילד שציטט מאיזה ספר מפורסם שקרא משפט בעל חוכמת חיים אין סופית.
רגע אחרי שהבין כי ג'קסונויל הרקולס עומד לפתוח בדחייה הוסיף; "כל זה כמובן בתת מודע שלנו, אישי הטוב. אם אתה רוצה, אתה יכול להירשם לרצף של טיפולים אצלי בקליניקה ולפתור את הבעיה על ידי הבאתה למודע. ישנם כלים בעלי עוצמה שרק הקליניקה שלנו, בין בודדות ביותר, יכולות להרשות לעצמן. כמו כן- היפנוזה." השתדל לתת להצעה הזו נופח מפתה- ללא טעם כפי שהתברר כלאחר יד.
"לא, לא, לא, בשום פנים ואופן לא. אני פשוט מוכרח ויודע שזו בהחלט לא הבעיה שלנו ואם יש משהו שאני אשנא יותר, זה יהיה לבזבז לעצמי את הזמן." טרק את דלת ההזדמנות הזו בפרצוף הפסיכולוג הנתעב שבעיניו המנסה לשדל אותו לכל מיני מעשי שטן מגונים שלא יעשו, במקומות כאלה ואחרים שאינו רוצה להימצא בהם כלל.
הפסיכולוג ההמום נשף ונשען לאחור משלב את ידיו. הוא נראה היה נעלב זמן מה עד ששחרר מפיו בחוסר אהדה; "אין שום סיבה שאני אהיה כאן. בעיה שלא קיימת היא בלתי פתירה בהחלט, אני מצטער מאוד אדוני היקר." לגלג מעט ועטה מבט נעלב.
עיניי הפסיכולוג זזו בחריציהן ופגשו בפסיכיאטר שעדיין לא אמר דבר. הוא קימט את מצחו ויישר את משקפיו שעל החותם למרות שלא היה כל צורך בכך.
"נכון, פרופסור סול?" היה נשמע יותר כאדם מתקיף מאשר אדם המבקש הסכמה ממישהו, "האין אתה מסכים עם עובדה כה מצערת כמו אי יכולת המדע לעזור לאדם שלא בשל לעזרה כמו אדם זה?"
הרקולס הביט עתה בפסיכיאטר על הספה, יודע כי נכלא למצב פוליטי מסוכן ביותר.
"בבקשה אל תטרוק את הדלת בפניי." שלף לאט את מסיכת הרגיעה מפניו ועתה נשמע כמי שמתחנן ועומד ליפול על ברכיו. "אני סבור כי אני במצוקה ואף נמצא בסכנה גדולה." קרא באימה כמי שעומד להתפרק.
"כשמה עומד בדיוק על הפרק?" ניסה הנוירולוג פעם אחת אחרונה למצוא דבר מה שיהיה נתן לתקן או לפחות להוציא מכלל סיכון מיידי.
"החיים שלי!" התעצבן הרקולס וכמעט התפתה לזרוק כרית לפרצופו של המדען, אך עצר בעד עצמו, מבטיח לעצמו כי הדבר יעשה רושם חיובי מאוד על פסיכיאטר- אדון התרופות שמול עיניו.
הנוירולוג נשען אחורה כמי שוויתר, ללא יותר מידי רגשות קשים בנוגע לזה כלל.
"אילו עוד אירועים קרו בפרק הזמן שבו אשתך חתמה על המסתמך?" שאל הפסיכיאטר, עדיין ברוגע כאילו האווירה אינה השתנתה כלל מאז תחילת השיחה.
"כלום. אני נוהג לרשום יומן בו אני מציין לעצמי אירועים גדולים עד קטנים שקרו." העיד ג'קסונויל הרקולס על עצמו.
נראה היה כי כולם מביטים בפסיכיאטר ביראת כבוד כאילו מדובר באדם שיפתור את הבעיה הנוראה מכל אותה אף אחד בעולם אינו יכול לה.
"ועד כמה עצמיך זה מקור אמין בעינייך?" המשיך בשלווה.
נראה היה כי ג'קסונויל הרקולס רצה להגיד משהו אך נמלח בדעתו.
"כלל לא." השיב. "הרי יתכן שפספסתי משהו." השפיל עיניו בחרטה גדולה, ממש כמי שנתן דין מוות לעצמו במו ידיו.
"טוב אדוני," השיב הפסייכיאטר כלאחר יד. "אני חושב… אני חושב כי אני יודע מזו בעייתך."
"מה?" קפצו השלושה בתדהמה עד כי היה נדמה שעמדו לנתר במקום.
"סיבוך מאוד מסוכן שאף יכול להרוג, אם תרשה לי להוסיף. אני שמח מאוד שקראת דווקא לשלושתנו לעזור לך." המשיך כאילו לא הרגיש כלל כמו עצם זר בעיניו של אף אחד מבין היושבים לצדו.
"באמת?" ג'קסונויל הרקולס הניח את שתי כפות ידיו על לחייו ומחץ אותן בחוזקה מתדהמה ולחץ, נשימתו נהייתה כבדה להחריד ועיניו כמעט יצאו מחוריהן.
"כן, בהחלט." המשיך הפסיכיאטר הנועז, "אך נראה כי שום מרשם של תרופה לא הולך לעזור לך כלל."
באותו הרגע ג'קסונויל הרקולס ניתר ממקומו, מתלבט אם לפרוץ בבכי עכשיו ולמרר על חיו ומותו הפתאומיים והמוזרים או שעליו להיות מסוגל לעשות הצהרה כלשהי לפני שיכריז על מותו.
"האם אין באמת שום דבר שאתה יכול לעשות בשביל האדם אומלל ונואש זה?" פנה אליו הנוירולוג בפתאומיות, בפניו הייתה נראית חרוטה דאגה עמוקה וצער גדול.
הפסיכולוג שהביט בו גם כן במבט דומה ואף נסער יותר, לא פצה את פיו בדומה לחברו למושב כי נראה היה שניסה לסלק דמעה מבישה מעין ימין.
"לא. הדבר היחידי שהוא יכול לעשות כדי להציל את עצמו זה מהר מהר לחזור לאשתו הקודמת או למצוא אישה חדשה." השיב הפסיכיאטר, חצי מעורער.
שלושתם הביטו בו בתמיהה רבה.
"מה? ומדוע זה הדבר?" נראה הנוירולוג מופתע ונדהם עד מאוד.
"אנא שבו ותבינו רבותי כי הסיבה שהודאתי על כך שהוא הזמין את שלושתנו לכאן, לא הייתה לחינם היא." אמר מלטף את סנטרו לעט ובארגה.
ג'קסונויל הרקולס התיישב מופתע ומופעם על הכיסא בחזרה, נועץ עיניים עגולות, מבריקות וגדולות בפרופסור שמולו מצד משמאל, עם שמץ של ניצן של תקווה חדשה.
"אילולא שלושתנו לא היינו מגיעים למקום הזה ומציגים את עצמינו, בחיים לא הייתי מגיע לפיתרון משונה שכזה." הסביר לאט.
נראה היה כי הוא היחידי שלא נכנס למצב של לחץ מוחלט ודמעות. קולו המשיך להתנגן כאוקיינוס ללא רעד מיתר מיותר, ללא התנהגות קטנה המסגירה כל חוסר נוחות מסוימת שיכלה להתקיים.
"אתה אדון יקר," פנה אל הנוירולוג, "הצגת את עצמיך כגרוש וכראש המחלקה של בית החולים הגדול ביותר באזור. ההתנהגות שלך כבדה, צייתנית במידת מה ומונוטונית כמעט. אני מתערב שמה שעשית פה היום לא שונה בהרבה מכל מה שאתה עושה כל יום במרפאה שלך, שואל מספר שאלות הקבועות לך מראש ואחר מתייאש. זה לא ישנה את השכר שלך. שיערך אפור אם כי אתה קרוב לגיל של הפסיכולוג, אם תרשה לי זאת לשער. אתה חי בסדר גמור ואף אחד בחיים לא ימצא בך שום בעיה גדולה כל כך, כיוון שבבגדיך ובהתנהגותך אין שמץ של דבר המרמז על סוג של הזנחה. אבל יחד עם כל זה אדוני, אתה גם חולה מאוד."
הנוירולוג המבולבל המשיך לשבת בשקט ולהקשיב בשקיקה לכל מה שהיה לפסיכיאטר לומר, בין אם הסכים או בין אם היה לו מה להוסיף לדבר. ככל שהשניות עברו, אף אחד לא היה נראה מבולבל פחות אבל גם אף אחד לא איבד את סבלנותו כלל.
"ואתה, האדון השני," פנה כעת אל הפסיכולוג, "אתה טוב אומנם במקצוע שלך, אחרת לא היית ממוקם בשדרה הראשית, אך ברור מאליו שאתה בכל זאת מנסה לעשות רושם טוב. דקלמת את קורות החיים שלך כאילו עשית זאת הרבה פעמים קודם לכן, כאילו נזקקת לזה בעבר או הכנת את עצמיך לאפשרות שתזדקק להוכיח משהו. נוסף, אתה תלוי בלקוחות שלא בטוח יבואו דווקא לקליניקה שלך כיוון שכל הקליניקות הן באותו הגודל פחות או יותר עם אותן שעות עבודה, עם אנשים עם אותו ניסיון כמוך שממוקמים מקומות ראשיים. אנשים לא אוהבים לציין את העובדה שהם הולכים לפסיכולוג ולכן לא קשה לשאר שאין הרבה אנשים שנוהגים להמליץ על פסיכולוגים טובים. כשדברת פה, היית הראשון לדבר. מלא במרץ, הצעת בלי לחשוב פעמיים לאדון ג'קסונויל הרקולס לבוא לקליניקה המאוד יקרה שלך שאולי אין ביכולתו עליה לשלם. אך זה לא מנע ממך. דבר כמו זה למשל, האדון שיושב בדיוק לידך בחיים לא היה עושה בלי לברר בדרך מסוימת קודם, אם היה טורח לברר כלל אם יש פוטנציאל עסקי בכל הדבר."
הפסיכולוג ניגב עם ממחתה כמה דמעות מלחיו, לא ברור למה, אך עיניו לא מצמצו לרגע והוא המשיך להקשיב בשקט מוחלט.
"ככל שאדון הרקולס ימצא אישה יותר מהר, וכמה שיותר בעייתית ונוראה כנראה, כך הוא יתחיל להרגיש יותר טוב. זאת כיוון שההבדל הגדול היחידי בין השניים האלה שיושבים פה לצידי," המשיך הפסיכיאטר לומר, "היא העובדה שאין לאחד מכם למה לשאוף עוד בחיים; לא לרצות אישה, להתקדם בעבודה, לעבור מקום עבודה, לקבל קידום, להשקיע יותר בילדים, למצוא אישה חדשה אפילו מפת הזמן הפנוי הקצר שיש לו ואף לנצל יותר טוב את הזמן הפנוי שכנראה אין לו. בעוד שלשני יש כל סיבה לחתור למשהו גדול יותר. אילו לאדון הרקולס יהיה עתה למה לשאוף, כמו לשיפור טיב היחסים עם אשתו על אף שהוא סבור כי וויתר עליה ממזמן, כך יותר הסיכויים שהוא ירגיש שיש לו בחיים משמעות. הרי, בכל זאת, הוא נשאר עם אותה עלמה צעירה במשך שלוש שנים אחרי שידע במאה אחוז ובוודאות כי העניין בחיים לא ישתפר. זהו לא יד המקרה, אם כי היה זקוק לזאת להמשיך ככה. רבותיי, ללא כל אחד מכם בחיים לא הייתי מנחש שזו הבעיה של האדון."
כעת הנוירולוג והפסיכולוג היו פחות מבולבלים, יותר מבועתים, מאוד מסוקרנים וקצת יותר גאים בעצמם על כך שהחליטו להגיע. הכיצד אדון זה לידם הצליח לפענח את כל זאת רק מהתבוננות והיכרות הקרובה לחצי שעה בלבד? כך תהו בלבם.
"אני מבין…" לחש הרקולס ספק לעצמו. "אני אשלח לך את הצ'ק בדואר."


תגובות (30)

ארוך
אבל שווה את זה!!!
תיכנסו בהמוניכם!!
הסיפור ערוך טוב
הדיאלוגים נעשים מסקרנים נרגע לרגע
זה ביפור שהרבה זמן חיפשתי
מקוריות יש כאן!!!

18/01/2015 02:48

    תודה רבה רבה רבה לך, סיפורייך הם תענוג משל עצמם!!!

    18/01/2015 02:51

כמה דברים הראשון זה היה באמת יפה והבנתי את הרוב למרות שבקטע מסויים איבדתי, אחר כך התמונה הייתה ברורה , עוד מהתחלה שהחלה הכרות הבנתי שאת חוטרת כאן למשהו גבוה שאני לא בטוחה שכולם יבינו הכוונה, דבר ראשון הניתוח של כול דמות והבנה שזה לא היה רק עוד דבר אלה החידה עצמה לנתח את אישיותם ולהגיע אל פתרון השאלה של ארקולס כמו שעשה הפסכייטר למרות שאני מודה שבהתחלה וותרתי על הרעיון כי כנירא המעתתי בערכך במחשבה שלא יכול להיות שתגיעי לרמת מחשבה כזו כול הסיפור בשבילי היה כמו חידת איגיון עמוקה שכול הפרטים הובילו אל התשובה אבל בגלל שאני לא רגילה שאנשים חושבים גבוה כול כך כמוני אז לא ניסיתי להתעמק ולהחשיב את זה כחידת אגיון כמו שבסוף גילתי שזה מה שבאמת התכוונת מה שהפליא מאוד ואף שימח במחשבה על כך שיש עדיין אנשים כאלה שחושבים עמוק כול כך, אני קצת מאוכזבת מעצמי שלא הצלחתי להגיע לפתרון בעצמי וקיבלתי אותו מהפסיכייטר אבל אהבתי והבנתי אני אוהבת חומר כזה של תורת הנפש והפסיכולגייה שזה עולם בפני עצמו את גם כותבת ברמה גבוה וכינרא שאני לעולם לא הייתי מצליחה כמוך לכתוב גבוה כול כך אני מודה לאל שלפכות זיכה אותי להבין, הממצא הסופי המוסר מי כול זה אם להסביר בפשטות הוא שבעצם האנשים האלה כולם נימצאים באותה סירה באותה מחלה הניירוירלוג הפסיכולג וארוקלס חולים במחלה שניקראת "פרפקט" מושלם לכול אחד יש את המחשבה שהמצב שלו הוא מושלם, זה פסכולוג ומרוויח הרבה ולמרות שאין לו אישה ויש לו בעיות רגילות של החיים הוא לא מתרגש הוא נימצא כלוא באותו מצב כבר שנים כחושב שהוא בחר בוא חיים יציבים סטטים ללא שינויים וניסיונות מינימלים, בקיצור אדם אפור חסר חיות אומנם לא בפנימיות ואפשר היה לראות זאת לפי תגובתו אבל בעצם הוא פסכולג והתפקיד שלו להיות רגיש כמו לחיצת כפתור זה כבר קורא והוא מתרגש שוב זה מצב יציב ללא שינוי, תכני!,לעומת זאת הנירולוג חושב בצורה יבשה יותר כי מה צריך לדעת זה שרואה תצלומי רנגן של מוח לזהות בעיות ולשייך אותם לסוגה מסויימת ליקוי מוחי כול שהו שמות זה כול מה שהוא צריך לדעת AJD'אפילפסיה,בעיות התפתחות,ADD,דיסקקוליה,איפרקטיביות, אין היום בעיה שלא מצאו לה שם עכשיו הוא רק צריך לחתום על מסמך, מרשמים לכדורים וזה הכול אותו דבר באופן קבוע כול הזמן כולם בתוך הקופסה וזה טוב להם שמה על אף שזה לא באמת טוב כי האדם צריך תמיד לשעוף הם התרגלו לסטטיות וכוח הרגל הוא חזק כמה חבל שיש אנשים רבים כול כך שכבר לא יזכו לגלות מה זה אושר כי הם רגילים לחיים סטטים ללא שעיפות כבר מי זמן וויתרו על החלומות או הגשימו את כולם ולא רוצים להמשיך לחלום למראית עיין האנשים האלה יכולים להראות בעלי חיים טובים של רווחה ועושר אבל מי בפנים הם כבואיים פועלים על אוטומט לא מסוגלים לחשוב רחוק יותר מי מה שהם מכירים בקופסה כך בדיוק חיים בעלי החיים אז מה הבדל בן אדם שיודע להתנסח טוב אבל חיי בהספה של ארגלים שהם כמו שהחייה חיה בהספה שאיסטנטים לא שונה ברבה, בסופו של דבר אנחנו מגיעים לפילוסופיה אדם שאין לו שעיפות האם יש לו עדיין זכות בחירה? ואם אין לו זכות בחירה האם הוא שונה מין החייה? אדם שחיי בתוך קופסה ולא זז לעולם מי הרגליו תקוע לנצח במוסכמה שהוא חונך בא או הרגיל את עצמו האם זה שונה מהספת האניסטיג של חייה? הרגל\אניסטיניג זה אותו דבר?, והאם בעצם מה שמביא לאושר זה הבעיות והאתגרים שאדם צריך לפתור יום יום, להשיג שעיפה רחוקה לחשוב מי חוץ לקופסה "איך אני משיג את זה?" לעיטות,תשוקה,הכזבה,חידושים למידה, אז אלה בעצם מה שיכולים להביא אושר לאדם? אך למה דווקה אדם שנלחם להשיג דבר ולוקח לו המון זמן אך הוא לא מוותר אבל צריך לעבור משברים ובעיות למרות שיש לו שעיפה האכזבות לוקחות את החיוך מי פניו אבל זה שאין לו שעיפות והוא חיי בקופסה האם בכלל יש סיכוי שיעלה על פניו חיוך אמיתי ולא מעולץ של אושר אי פעם, הסיפור שלך יפיפה ואני יכולה לשבת עוד שעות לעלות תעיות ולנסות למצוא או לא להצליח למצוא תשובות לכול הפילוסופיה והפסכולגיה הזו שאני חובבת גדולה שלה. אבל תאמת אני שואלת את עצמי מה זה דווקא אומר עליך את עובדת בזה? או שקראת את זה וצברת ידע על ידי הספרים וניסיון חיים? את כול הזמן מפתיע אותי בצורת המחשבה המאוד יחודית שלך שאני מאוד אוהבת אבל זה גם מעלה את השאלה איך ולמה את לא מבינה את הסיפורים שלי ומה עומד מאחוריהם הסיפור החדש שלי וטרוף של תה,אוטו, בתור אישה עם מחשבה עמוקה כמוך ומי חוץ לקופסה הייתי מצפה שדווקה את תביני את המסרים שאני מנסה להעביר דרך הסיפורים שלי זה די מתסכל אותי כי בעצם אני לא יודעת אצל מי הבעיה אצלי או אצלך כי כשאני קוראת את הסיפור החדש שכתבתי ותאמיני לי שניסיתי לכתוב בקסימום מקצוייות נתתי לאימי לקרוא ולהגות קראתי שוב ושוב ועברתי עליו לראות האם הטקסטים עוברים את הסטנרד שלי שהוא בדרך כלל מאוד גבוה ורק אז פירסמתי אפילו חשבתי שאולי את מתקשה בקריא או משהו אני כבר לא יודעת איכן הטעות אבל מקווה שבעתיד נלמד להבין יותר זו את זו, קצר תקשורתי זו בעיה נפוצה אבל לא משהו שיאפשר לתגבר עליו נסי בבקשה להבין מה כתבתי כאן אפילו אם תצרכי לעבור על זה כמה פעמים בתודה מראש ולילה טוב

18/01/2015 04:13

    קודם כל אני ממש מודה מודה מודה לך על התגובה המושקעת שלך שחיממה לי את הלב. אני חושבת שאת אדם מקסים בייחוד בזכות כל הניתוחים וההבנה היוצאת מהכלל שלך. מה שכן רציתי לתקן זה שהנוירולוג בא במיגוד לפסיכולוג. האם זה לא היה ברור מספיק? הפסיכולוג הפגין כל הזמן מורליות גבוהה, הוא נעלב ונהיה תקיף כי העניין נהיה חשוב לו בצורה רגשית, הוא ניסה לקדם את העסק שלו כל הזמן תוך כדי והוא הציג את הקורות חיים שלו בצןרה הכי מפורטת עם מילים כמו "הבניין המפורסם" על מנת להגשים את שאיפתו להיות פסעכוחוג טוב. אם זה לא היה ברור מהקטע אשמח לעדכון ואערוך את הסיפור.
    דבר אחרון. עד כה את עדיין בתחילת הסיפור שלך. אני כן מודה שאת משכת את תשומת הלב שלי כי יש לך נשמה לסיפור. זה משהו שלכמעט כולם כאן אין. זוהי נפש מספר סיפורים אמיתית. כן קצת קשה לי עם הכתב, זה קשה ליהנות ככה למרות שמי שמדברת אני בעצמי לא משהו בזה בכלל. אני חושבת שכבר ציינתי בפנייך את העובדה שאני דסלקטית. מה ענית לי? האם את דסלקטית גם? בכל אופן, אל תביני אותי לא נכון אף פעם ואם אני לא הבנתי ואהבתי זה פשוט מאוד לא אומר כלום על היצירה שלך אלה רק על המחשבה הצרה שלי. עכשיו אני מרגישה כאילו אני מכירה אותך טוב יותר ואני אעבור בתשומת לב המירבית. לא ציפיתי למצוא חובבת עומק כמוני.
    בברכות רבות, עוברת לענות לאימיילים שלך, אוליב.

    18/01/2015 13:18

תודה רבה באמת תודה אוליב וזה לא שלא שמתי לב לניגוד אבל לא הדגשתי את זה אלה בחרתי לעבור עליהם אחד אחד, אני למדתי שיש שש מאות מלירד אישיות בעולם ולכן לא יכלתי לשפוט את הניירולוג במחשבה שהוא לגמרי איש קר ומחושב שעובד רק לפי הראש בניגוד מוחלט לפסיכולג שהוא עובד עם הלב את מבינה לא ניסיתי להיכנס לקופסה של סטיגמה שהניירולג הוא קר והפסכולוג חם את בטח מבינה למה אבל כן כתבתי לך איך העבודה שלהם אומרת על הצדדים הדומיננתיים על אישיות שלהם, זה בעבודה שלו חייב להקשיב להיכנס ולצאת מי סיפורי חיים כואבים ולשדר אמפטייא תמידית לכול הפציינתים שלו אבל הניירלוג עובד תכנית בעיקר הוא לא חושב מייעץ או מקשיב לסיפורים כמו הפסיכולוג הוא רק מקבל מימצאים תכנים כמו צילומי רנטגן עולה על בעיה כרונית רפואית תכנית כול שהיא ומפנה לגורמים הנכונים. באמת תודה לך את אדם מקסים סוף סוף משהי שאפשר לדבר איתה על רמה!, היום הנסה להתגבר על הבעיות ולעלות את הפרק ועוד הפרקים החדשים אחרי תיקון. הא.. וכן אני דסילקטית אבל חשבתי שתביני את זה שכתבתי שיש לי AJD שזה שילוב של קשב וריכוז דילקסיה ואיפר הקדיביות, למרות שהיום זה כמעט לא מורגש אצלי, חח תאמיני לי הובחנתי בעוד כמה דברים מרגיזים חוץ מי זה שקשורים בלקויות למידה אבל השמות ארוכים מדי וגם אני לא חושבת שיש טעם לפרט, למרות הכול התגברתי על כולם אפילו שאפשר להשים לב עדיין לשערייות של הבעיות שלי, תודה לך שוב

18/01/2015 14:55

העניין הוא שהפסיכולוג הוא הדגמה לטובה. אגב גם אני עם קשב וכו חח
אני ממש שמחה שאת מרגישה איתי ככה, נהיה בקשר!

18/01/2015 17:19

"העניין הוא שהפסיכולוג הוא הדגמה לטובה."

לא הבנתי מה הכוונה שלך בעניין הזה אם להגיד תאמת, אבל את לא חייבת להסביר לי רק אם בא לך

18/01/2015 18:41

    הפסיכולוג הוא מה שכן אמור להיות. הוא הבריא כאילו

    18/01/2015 20:46

הא עכשיו הבנתי כאילו בגלל שהוא רגשי ולא נחה רגשית כמו הניירולוג, אבל אני לא חשבתי שיש דבר רע בנירולוג ולא חשבתי שהוא כול כך נחה רגשית זה סוג האופי שלו סכלתני אין בזה רע, וגם אם הוא מאתייש מהר זה לא היה נירא כאילו זה תפוס קבוע פשוט לא היה אכפת לו מארקולס, כי ברגע שהוא הבין שהוא לא ירוויח ממנו אז הוא איבד מייד עניין,, אגוסטי שרק אם משתלם לו הוא מתעקש אבל הוא לא בעייתי להפך יש אין ספור אנשים כאלה אנירסנט זה ניקרא, ואינרסנט לדעתי זה גם טוב וגם רע, אם תגזים בזה ורק תחשוב על עצמך זה רע אבל קיים בעולם, ואם לא תחשוב על עצמך כלל זה גם כן רע, כי אם לא תואהב את עצמך ולא תיתן לעצמך ותסמרטט (מלשון סמרטוט) זה גם כן מאוד לא טוב. שורה תחתונה אוליב אני למדתי לא לשפוט לעולם שום אדם ולא להרשות לעצמי לחשוב שבגלל מקרה כזה או אחר אני מכירה אותו כדי להחליט מה הוא ומי הוא ומה אופיו, ואני מדברת על מכלול האדם ולא רק על חלק קטן ממנו כול אדם בנויי מי אין ספור.. יש לנו מיליוני צדדים שאפילו לא מוכרים לנו, כמעט כמו פיצול אישיות, למשל אדם יכול להיות זבל לעובדים שלו כלומר איש רע!, אבל להיות רך ומתוק לילדים שלו כלומר איש טוב, וגם להפך, ובעוד הרבה מצבים אחרים אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו מכירים מישהו אבל זה לא באמת כך.

נ.ב תיקנתי את הילד בשלג פרק-1, בבקשה תיקראי ותגיבי לי, לא אכפת לי אם איש לא יקרא את זה ואפילו אם יקראו ויגידו שזה לא טוב זה לא ישפייע, אבל אם את תקראי את זה ותגידי שזה לא טוב אני יאמין לך כי לדעתי את כותבת מוכשרת ואדם טוב כבר הספקתי להכיר אותך וללמוד שאת תומרי את אמת, אז בבקשה תיקרא כי אני סומכת עלך. תודה

19/01/2015 17:54

    אני כן מבינה מה את אומרת אבל שימי לב לעובדות. בגיל צעיר לאחד שיער לבן לשני עוד עם צבע. מצביע על מתחים. אושר. התחלה של זקנה כתוצאה מהנפש. וכןמגם גנטיקה חח. הוא כבד, לא מחייך, לא צוחק, לא ריגשי- תאשימי על אישיות. אבל שימי לב לשפת גוף שלו- יד על הראש, חוסר עניין, לא מנסה להציע לקדם את האינטרסים שלו ולהציע לאחרים לבוא למרפאה שלו כמו הפסיכוחוג, כשהוא מציג את עצמו הוא לא מהלל ולא מרחיב במילים כמו הפסיכולוג. אין לו נשמה בזה. היכן הלהט?? מציגי לו חידה. תוסיפי לזה את השאלות הטכניות שלו ללא יצירתיות וללא כוח, אין יוזמה אין מוטיבציה גם כשמדובר בכסף. הוא נשמע משועמם כשהוא מדבר על עצמו. הוא גרוש ועובד במקום בלי יכולת שינוי או קידום.
    אף אחד לא מאשים אותו. או שופט אם זה אוב או רע. אבל כנראה??? בתנאים אחרים הוא היה הרבה יותר מאושר. הניגוד המוחלט, הפסיכולוג, הוא זה שעשה זאת כל כך ברור לעיין. הוא מוחצן עד כדי שהשוני עורר תהייה. זה הכל
    וגם נגיד אם הפסיכיאטר טעה?? הוא בכל זאת הצליח להגיע לתשובה. נוסף זה רק סיפור. לא חייבים להצדיק את הדמויות בפנים. רק להקשיב ולבדוק אם מתחברים לזה. המסר הוא לא ביקורת על האחר. הפסיכיאטר די גאון ששם לב לזה לא מישהו שמתיימר להיות אדם רגיל וזו לא התנהגות שמומלצת ככה לפשט אנשים. זה לא עניין הקטע.

    20/01/2015 02:20

    הא ולגבי הסיפור
    ממק מתנצלת מקרב לב. אין לי זמן…. מיד כשאתפנה!

    20/01/2015 02:21

וואו. אוליב, יא מדהימה אחת, הרגשתי כמו כל הדמויות כשנתת לפסיכיאטר לדבר. מדהים.
פשוט מדהים. ואת יודעת שאני שונאת לקרוא דברים ארוכים, אבל כאן לא הייתי יכולה להפסיק לקרוא.

19/01/2015 19:12

    ליזהה!!!
    כמה טוב לשמוע ממך!
    אין לך מושג כמה הייתי שמחה לקרוא את זה, זה עשה הרבה מאוד הבדל… תודה לך יקירה. *רוקדת במקום*

    20/01/2015 02:24

את צודקת אין מה להגיד ויותר מי זה אני גם קצת מאוכזבת מעצמי כי לאגיד את האמת לא שמתי לב כלל לשפת הגוף או לפרטים החיצוניים כמו צבע שער, ואת גם אולי צודקת שלא צריך כול הזמן לנתח אנשים ותמיד לתת להם תרוצים בראש שלי למה אפשר להבין אותם גם על דברים לא בסדר שהם עשו, אני גם מודה שאני מאוד רגשית ואוהבת אנשים אני מאמינה שאין כזה דבר אדם רע מי יסודו, תמימה! אבל אפילו שאין אנשים רעים מיסודם יש עדיין רע בהם ואכן פעמים רבות נפגעתי ובסוף עוד סלחתי מהר מידי אפילו שלא ביקשו סליחה, בקיצור יש לי מידה של תמימות אני לא יודעת אם זה טוב או רע, אבל מי מצד נוסף למרות שאת באמת צודקת למדתי פעם שיש משפט במקורות שאומר ש"חייב כול אדם לקבוע לקוו זכות" זו מצווה והתאמנתי על זה שנים, בהחלט צריך דמיון מאוד מפותח לקבוע אנשים גם אם הם לא בסדר לקו זכות אבל אני לא רעה בזה, יכול להיות שיהיו אנשים שיגידו שזה לא בריא כי זה מביא לביטול עצמי ותמימות יתר אבל ככה אני חייה את חיי וזה מה שאני מאמינה בוא, אז גם אם זה סיפור זה סיפור שנועד לאתגר ולי כבר רצו הדברים אוטומטית, אבל את לא חייבת לקבל את זה תודה מחכה לתגובה וגם העלתי פרק שתיים לליט

20/01/2015 02:55

    תקשיבי את קצת מתבלבלת בעיניי. יש הבדל מאוד גדול בין לתאר מישהו ללשפוט אותו. נגיד אני אומרת לחברה ת שהפסיכיאטר נראה לי אדם לחוץ בעל ביטחון נמוך לעיתים. זה בסדר לחשוב ככה ולהגיד שככה נדמה לך. זה בסדר גם לקחת בחשבון שיש חמישים אחוז שאתה טועה ולהיות פתוח לעוד אפשרויות זה נהדר. אבל זה לא מבטל את הערך של מה שאני חושבת. אם מישהו נרהפאה מציק אתן לו צאנס אבל סביר שאעדיף לדבר עם מישהו שלא נראה מציק. זה הכל. אם הוא מציק לך בפועל אז מה זה משנה אם הוא לא אדם מציק בכללי?? אין אפשרות לקחת בחשבון את הסיבות שלהם ומה מי מו שלהם כי אז במקום להיות עצמיך ולהגיב לבן אדם, את פשוט שני בני אדם בפנים. אחד את והשני כל מה שהאחר אולי יכול להיות. תיפתרי מזה. זו לא האחריות שלך להצדיק אותם. זו אחריותם.
    מה שאני נגד זה לשפוט. לקבוע אם דבר הוא טוב או רע. למשל יש שמן. מכוער. מעצבן. לא נוח. יפה. מצחיק. ספונטני. כל אלה עובדות. לומר ספונטני רע יפה זה טוב מצחיק זה רע שמן זה רע מבולגן זה רע אדיש זה טוב עדין זה טוב… כל זה אלו המצאות כי הכל תלוי סיטואציה ובאמת מי אתה שתחליט אם דבר אחד השפיע על החיים שלך טוב או רע כי יש יותר מידי תוצאות ומשתנים. לנוירולוג אין לאן לשרוף יותר. זה לא רע או טוב. זו עובדה.
    לילט

    20/01/2015 03:23

    לשאוף**
    וזה כמו לומר שהפסיכולוג עם הביטחון עצמי נמוך זה רע. זה מכליל ומטופש ועומד על הנחה שאולי לא נכונה גם ככה

    20/01/2015 03:24

צודקת! אני בן אדם כנה ואני באמת חושבת שאת צודקת, לא יודעת בת כמה את אבל את בבוודאי למדת המון בחיים שלך באמת אני מעריכה אותך מאוד ומזדה איתך בהמון דברים, בקשר למה שאמרת, אנחנו בני אדם ולכול אחד יש אופי שונה לוקח זמן לאדם לשנות או לשנות בעצמנו דברים, אני אחשוב על הדברים באמת לעומק ואחשוב מחדש על העבודה הכוללת שלי, זה לא שלא שמתי לב שאני רכה מידי ומיבנה מידי, אבל זה גם אופי ותמיד יש לנו מה לעבוד על עצמנו לכן נולדנו כדי לתקן, אז באמת תודה לך על שילמדת אותי כול כך הרבה, תראי כמה ספר כו מתוכם ומחושב כמו שכתבת יכול ללמד אותנו, אז באמת תודה לליט

20/01/2015 03:49

    לילט…
    אגב בת 18. ואת?
    וכן בכל אחד יש מגרעות אבל כשאתה מודע לזה… זה כבר לא נורא כל כך. וכשאתה מבין שזו בעיה באמת ובתמים, חל שינוי. בהצלחה לך!

    20/01/2015 04:00

אוקיי, קראתי את הסיפור שלך בתשומת לב רבה, וסלחי לי מראש על הביקורת אבל אני באמת אשתדל להיות כנה ככל האפשר, כיוון שמי כמוני מעריכה תגובות אמיתיות ומפורטות ומההיכרות הקצרה שלי איתך אני יודעת שאת מעריכה אותן באותה מידה.
קודם כל, לי אישית יש מעין רתיעה מסויימת מסיפורים עם פתיחה דומה לזו שלך, פתיחה מליצית אם ניתן לומר, כמו התחלה של סיפור משעשע יותר מאשר עמוק ובעל תוכן סדיר. אבל ככל שהמשכתי לקרוא גדלה סקרנותי והצלחתי להיכנס אל תוך הסיטואציה ולהעלות תהיות והשערות משל עצמי לגבי הפיתרון.
היו כמה טעויות בכתיב פה ושם וכן טעויות הקלדה, אבל זה זניח לדעתי. רציתי להאיר את תשומת לבך דווקא לבנייה של העלילה ולביסוס הדמויות שהם עניינים חשובים יותר לדעתי;
בתור התחלה, תנסי לעבוד יותר על הפחתת תיאורים שוליים במהלך הסיפור. שמתי לב שאחרי כל משפט שמישהו מהדמויות אומר את מתארת את הנימה, הרגש שעולה מכך ואת מה שקורה מסביב. אני מודה שזה חשוב אבל כשזה נמשך לאורך זמן רב מידי זה יכול להעיק במידת מה ולהפר את רצף האירועים. לדוגמא:
"האם כך הדבר? העמיד עובדה זו לערעור". במקרה הזה אין צורך לומר שהוא העמיד את העובדה לערעור כיוון שזה ניכר באמירה עצמה ואת יוצרת כפילות שרק מותחת את הסיפור בעוד כמה מילים שהן מיותרות. הבאתי דוגמא קטנה אבל ראי שהעניין חוזר על עצמו לאורך הסיפור כולו.
יש דברים שכדאי להשאיר בלי להוסיף מילים ותיאורים, כך הסיפור שומר על הרצף והאחידות ומהנה יותר לקריאה.
דבר שני, בניית הדמויות. תחילה הצגת את המזמן כאדם ציני ובעל יציבות שכלית שאיפשרה לו ליזום את הפגישה ולעמוד בפני אנשי המקצוע כשידו על העליונה. איפשהו במהלך הסיפור הדמות השתנתה דרסתית עד כדי פריצה בדמעות ובאימה שלא הייתי מצפה על סמך ההיכרות שהקפדת לערוך בינינו לראשונה. חשוב מאוד לשים לב לאופי של הדמות, לבסס אותה גם בדיאלוגים וגם בשפת הגוף ובהלך הרוח.
ולסיום, אמינות. מצאתי את זה קצת מעורר תמיהה ששלושה אנשי מקצוע מבוססים ומשכילים שלבטח מאמינים שהם אנשים חכמים ומנוסים לאין ערוך הסכימו ללא שהות לעזוב את כל שגרת יומם העמוס, לבטל פגישות ולוותר על יום ארוך של עבודה עבור אדם שמעולם לא פגשו על סמך מברק, בהול עד כמה שיהיה, לאנשים כאלה יש מזכירות וסדרי עדיפויות. הייתי מקבלת יותר את העובדה הזאת אילו הציעו להם מראש סכום כסף נכבד רק על בסיס הופעתם במקום, תאבת בצע יכולה להניע הרבה אנשים לפעול בפזיזות.
כמו כן, אנשים במעמדם, במיוחד כשמציבים אותם בפני עמיתים למקצוע ובמצב תחרותי בו הם צריכים להוכיח את הכישרון והיכולת שלהם, לא יפרצו בדמעות או יפגינו כל סוג שהוא של חולשה, סביר יותר שיהיו קרים ומחושבים כלפי הסיטואציה שמניחים בפניהם. הייתי מצפה לוויכוחים, חילוקי דעות מכוונים, נכונות נחושה להפגנת ידע וסמכות ואפילו קצת התקוממויות ועויינות האחד כלפי השני,
את חייבת לקבע דמויות וגם לבסס אותם על סמך הרקע שאת יוצרת להם, במיוחד כשמדובר באנשים בעלי כוח והשפעה שבנו את עצמם ושאפו לפיסגה בדרכם להפוך האנשים המוסמכים שהם היום.

הדברים שציינתי הם שכיחים מאוד וגם אני נופלת בהם מסיפור לסיפור אבל אני חושבת שיהיה נכון לנצל את הבמה הזאת כדי לקבל ביקורת בונה שבסופו של דבר תעזור לנו בתור סופרים להגיע הכי רחוק שאפשר :)
תמשיכי לכתוב ותודה על הסיפור המעניין והמקורי הזה!
המשך יום מקסים ;)

20/01/2015 05:39

    וואו… את מדהימה. תודה רבה לך. הביקורת הכי שימושית שקיבלתי אולי בכל האתר הזה בכלל. באמת תודה תודה רבה לך.
    אז אני אתחיל לענות:
    ההתחלה היא בכוונה מליצית. אני אהבתי את זה כי לסיפור כבד התחלה קלילה זה משהו נחמד בעיניי. אולי זה באמת מושך פחות קוראים, אבל כשחושבים על זה איפשהו הסיפור כולו הוא בדיחה אחת גדולה.
    לגבי הדבר השני, התאורים, מצאתי לנכון להסכים עם כל מילה שלך. אני אשנה את זה ברגע הראשון… ממש תודה לך ששמת לב, זו באמת העזרה הכי גדולה שיכולתי לבקש, מישהו שיתייחס לאיך זה בפועל כתוב בצורה כל כך שימושית.
    לגבי בעל הבית, הוא דמות עגולה. תראי… הוא כותב משורבט מכתב בהול לשלושה אנשי מקצוע- שחקר עליהם!!! בגלל שקיימת בעיה שאין לו הוכחה שהיא קיימת. הוא חותם את המכתב בשם מגוחך וכשהם מגיעים הוא מציג חזות נינוחה מידי אפילו. הוא תקע כיסא גבוה מול שלושת האורחים ופיתה אותם בלחישה 'יש לי חידה', הביט בהם כאילו הם קופים מזמרים והציג את חייו בצורה מליצית עם דג זהב מקסיקני שבירר 3 פעמים אם הוא אלרגי אליו, העובדה שבחדר השינה יש סריקת רטגן של הלב שלו על הקיר וכי רק אחרי 3 שנים הוא נזכר להיפרד מאשתו בלי סיבה טובה למה. זה נכון שתחילה הוא מתנהג כמעין ההנהגה אבל שימי לב לקטע בו הוא מתחיל להתעצבן, כשמציעים לו פיתרון שלא רצה וכשמזמינים אותו לקליניקת הפסיכולוג. גם התיאור של הדברים האלה מציג אותו באור לא שפוי למדי. בסוף כשאומרים לו שמתים מזה וכשאין מרפא, האופי האמיתי שנרמז אלוו כל הסיפור מגיע. ובסוף כשהוא מביןמאת הפיתרון לפתע הוא חוזר לרציני שוב. אני לא חושבת שהדמות שלו עשויה רע, את לא מסכימה איתי?
    לגבי האמינות. זהו בהחלט עניין מפתיע ביותר שהם קיבלו מכתב כל כך מוזר ועשו הכל כדי להגיע לשם. תזכרי שהם ציפו לאדם גוסס. הסיבות של הפסיכולוג זה מניע להרחבת העסק עם עוד לקוח. הנוירולוג לברוח משעמום והפסיכיאטר- טוב הוא מעט יותר רציונאלי אז הייתי אומרת סקרנות טהורה בלבד. אני רק מדמיינת שם משפטים מוזרים כמו "החיים שלי תלויים בכך" עם סימני קריאה- אז מדוע הוא לא הגיע לקליניקה בעצמו? למה לחכות? בסופו של יום העובדה שבחרו להגיע מציגה את המצב האמיתי של בני אדם. אנחנו לא באמת מכונות שעושות איקס כי זו השיגרה. אנחנו נהנים כשדברים מוזרים קורים לנו. עשירים ככל שנהייה. מוצלחים ככל שנהייה. נעשה טירוף כדי לברוח מהשיגרה לפעמים. מה את חושבת על זה? זו עוד אחת מהפואנטות הסיפור.
    דבר נוסף… הפן התחרותי. אני לא יודעת איך להתייחס לזה כי ברור לי שזה בהחלט יכל להיות המצב. זה נשמע כל כך הגיוני ובכל זאת זה לא קרה. הפסיכיאטר נבון מכדי להרגיש כך והנוירולוג שחולה במחלת חוסר המוטיבציה בחיים, לא ממש אכפת לו. לכן אם הולכים לפי אופי הדמות אז זה לא באמת יתכן שלמישהו תהיה סיבה להציג את עצמו באור נעלה מהפסיכולוג, חוץ מהפסיכולוג עצמו שבוודאי מצליח לפרוץ בויכוח עם אדון הרקולס, כיוון שהרגיש שהרקולס מצליח להוציא חידה שתעליב את הכישורים הפסיכולוגים שלו. והינה ישר הוא רץ לגייס את הפסיכיאטר שנראה הכי פחות מאיים בשבילו. ההסברים שנתתי משלימים עם ההיגיון שלך?

    גם אם לא תראי את ההודעה הזו, אני שמחה שקראתי את שלך. גרמת לי לחשוב וזה המירב שיכולתי לבקש. תודה רבה לך!! 3>

    20/01/2015 16:59

    קודם כל, אין בעד מה, לכבוד היה לי לקרוא סיפור מושקע כל כך פרי עטך.
    אתייחס לכל אחד מהעניינים בתגובה לאחר ההסברים המפורטים לגבי המחשבה שעמדה מאחורי בניית הסיפור;
    בתשובה לשאלתך, אני לא חושבת שהדמות עשויה רע, יש הבדל בין דמות לא מבוססת לבין דמות שמורכבת בצורה גרועה שגורמת לרתיעה.
    עקביות, במקרה הזה, היא שם המשחק.
    תסכימי איתי שבמציאות, אדם ציני ובעל יכולת שליטה ברגשותיו ברמה כזאת כפי שהצגת, לא יהפוך את עורו בין רגע, גם כשמדובר בחייו שלו, שזה כל העניין. במקרה הזה העצבים שלו היו מדוייקים כשהבין שהפרופסורים מציעים לו פיתרונות סרק לבעיה שכביכול בלתי ניתנת לפיתרון. בסיטואציה הזאת דווקא אי השפיות המרומזת אמורה להעניק לו איזשהו יתרון כי עם כל התפאורה שמסביב ניכר שהוא מתייחס לכל העניין יותר כמשחק אחד גדול מאשר חרדה ודאגה לחייו שלו.
    אני מבינה את מה שרצית להשיג בבניית הדמות, אבל אני מציגה את הדברים מנקודת מבט של קורא נייטרלי וככה זה משתמע מהדמות. כדי להבהיר את עניין המעטה הציני כסוג של מגננה או בעייתיות בחשיפת רגשות היית צריכה לתת עוד סימנים של חרדה, או קוצר רוח מובהקים לאורך העלילה כולה.
    במילים יותר ענייניות, בהתחלה הצגת אותו בתור אדם לא שפוי שמחייך לעומת ניסיונותיהם לפתור בעיה בלתי קיימת, ובהמשך איבדת את התדמית הזאת לטובת דמות שונה לחלוטין, חרדה ובוכייה על חיים שלא נוצלו כמו שצריך. אם היית משחקת עם הקלפים האלה לטובת תסמינים לפיצול אישיות לדוגמא, הייתי יכולה לחייך ולהבין את ההמשך בראש שקט.

    לגבי נושא האמינות, אני מבינה את נקודת המבט שלך, אבל העניין בכתיבה ובביסוס דמויות היא להוציא את עצמך מתוך תפיסת העולם שאת רגילה אליה ולראות את העולם דרך עיניים שונות, קל וחומר כשמדובר באנשי מקצוע שיש לך ביסוס לאופיים על סמך המציאות בהווה.
    אני ואת יכולות לומר בלב שלם שאנחנו לא מכונות שעושות איקס כי זו השיגרה,אבל יש אנשים שזו בדיוק התפיסה שלהם! במיוחד כשהם עברו כל כך הרבה קליינטים וטיפלו בכל כך הרבה מקרים מוזרים ומשונים. לעבוד עם המוח האנושי הוא עניין עדין אבל אם תסתכלי על פסיכולוגים ודוקטורים למיניהם תוכלי לראות שלרוב הם אנשים קרים ומחושבים שמטיב העבודה שלהם מקפידים לשמור על מרחק רגשי מהמטופלים שלהם. למעשה, מאנשים כאלה חלק מדרישות התפקיד שלהם הוא בדיוק הנקודה הזאת, לא להראות ולחשוף רגשות בפני אחרים, דיסטנס קר ומחושב.
    וזה מה שכל כך הפריע לי בהמשך העלילה.

    ההסברים שנתת בהחלט נשמעים הגיוניים, אבל שוב, מנקודת המבט שלי ושלך.
    זה מאוד חשוב עבור סופרים להבין את אופי הדמות אליה הם נכנסים לפני שהם יכולים לכתוב בשמם את הלך הרוח וההתנהגות, את כמובן יכולה ליצור דמות פסיכולוגית שמתמוטטת ופורצת בדמעות בפני מטופלים או עמיתים למקצוע, אבל בסופו של יום זה לא יתקבל ויסתדר עם הדמויות לקוראים שלך.
    את חייבת לבסס את הדמויות. לחשוב מה היה באמת קורה אם היית מכניסה אותן לסיטואציות כאלו או אחרות, דרך החשיבה לפעמים תהיה שונה לחלוטין מזו שלך, אבל זו גדולה של סופר. במקרה הזה, אף פסיכולוג או נוירולוג שמכבד את עצמו לא היה נוהג בדרך אותה הצגת בסיפור, וזה מה שצרם לי. במיוחד כשאת הצגת אותם בתור אנשי מקצוע בעלי שם וניסיון, אם למשל היית מציגה אותם בתור סטודנטים מתחילים, הייתי יכולה איכשהו להבין את דפוסי ההתנהגות, מבינה?

    אני שמחה לשמוע שאת מעריכה ומקבלת ביקורות בונות, כי אני יודעת שיש הרבה אנשים, כאן ובכלל, שיעדיפו תגובות קצרות וענייניות בניגוד להשקעת מאמץ בשיפור הכתיבה ולהתקדמות קדימה,
    אם יש משהו לא מובן בהסבר שלי, או שאלות מכל סוג, אל תהססי ^_^

    20/01/2015 18:42

    אם את אומרת שזה מה שמקבלים מהצד אז אני מקבלת את זה. אבל שימי לב שזה לא האוט אוף דה בלו כי היו רמזים בנושא. זה לא שהוא נראה האדם הכי יציב מההתחלה. הוא כמו שציינת קצת משוגע על כל הראש. זה אפילו לא אמין שאדם כזה התקיים, מישהו שבאמת ובתמים מתייחס לחיים והמוות שלו כמשחק. זה תממיידד העמדת פנים, נסיון להרגיש שולט במצב ועליון למרות הדברים שקורים לך. הוא היסטרי ומדליק ולכן קרא לעצמו בשם כל כך מוזר והוא מתנהג בצורה כל כך דרמטית, לוחש דברים, מחייך חיוך ניצחון, מציג להם חידה, קרה לשלושתם לבית שללו בלי לציין מדוע במקום פשוט לקבוע איתם תור כמו אדם נורמאלי, הוא מציין על עצמו שיש לו דג זהב מקסיקני והוא תלה סריקת לב שלו בחדר השינה!! צה נורמלי בזה?? הוא משוגע על הל השכל. הוא מתפרק. הוא מזועזע לחלוטין. הוא מפוחד. האם זו לא עקביות? יכול להיות שפשוט פספסת את הרמזים או ששייכת אותם להתנהגות של אדם פשוט מעט מוזר בטבע שלו, דרמטי בטבע שלו ומתייחס להכל כאל משחק בטבע שלו? וגם אם כן, חשבת שאין דום דבר מעבר לזה, שום פחד וזו באמת התנהגותו הרגילה לגמרי? או שאולי אני לא הוברתי באמת טוב מספיק? לא יודעת.
    חוץ מזה שהוא בכלל לא אדם ציני. היכן ראית ציניות? וכשפסיכולוג מעולה מציע לך לבוא לעבור היפנוזה כדי להוציא חלקים מהתת מודע, דבר שברוב המקומות בניגוד לחוק, זה מוצדק להסתייג מכך בצורה היסטרית ככה כאילו מנסים לפשוט עורו?
    ואני לא חושבת שהייתי צריכה לתת עוד סימנים של קוצר רוח. הוא עושה הצגה, הוא שחקן טוב, והגילוי האמיתי שלו די מפתיע בסופו של יום כי אתה לא בטוח מדוע הוא מתנהג מוזר כל כך. באותו הרגע אם הפסיכיאטר היה מסכים עם הפסיכולוג זה היה הסוך זלו. הוא הבין את זה. ושלושתם ילכו. באותו הרגע כשדברים באמת נהיים בסכנה הוא יהפוך את עורו וישכב על ברכיו ינשק את האפר ויציע להם את כל הכסף. פיצול אישיות זה קיצונימולא ריאלי במקרה הזה כי אי אפשר להתנהל מול אדם כזה וזה היה משבש את הסימפתומים של המחלה.

    לגבי עניין האמינות… אני רואה את האנשים שאת מדברת עליהם, וזה נכון. בישראל, בקופות חוחים, הם בהחלט נראים ככה. אבל אני לא דיברתי על הישראלי הממוצע שקופת חולים. לא ולא. שימי לב לעובדה שמדובר באנשים שלמדו באוניברסיטאות הכי גדולות, שאין להם בוסים, שנמצאים במקומות הכי מפורסמים, אנשים נודעים שכנראה לאירועי צדקה של החברה הגבוהה מוזמנים בהחלט. לא רק שהאופימהאמריקאי הוא אחרת, יש שיאמרו צבוע יותר. אני מניחה שאף אחד לא מכיר אנשים כאלה באמת ואם הייתי צריכה לדמיין עשרה סוגים הם היו שונים לגמרי מהמציאות ומאחד מהשני. אני לא חושבת שזה לגמריי מופרך לא הגיוני ולא אמין למצןא אנשים כאלה. אני רק יכולה לרגע לפתוח את האנטומיה של גריי או האוס ולקחת משם איזה רופא לתפקיד. לא חושבת? בבופו של יום הם לא נפגשו במשרד. זה יותרהכמעין מפגש חברתי אפילו. הם לא חייבים להתנהג בצורה הכי מקצועית. הם נכנסים בתמהוניות כעוון שכל הסיטואציה קרה ומוזרה להם. לדעתי אפילו רופאים שנוציא מישראל היו מתנהגי בסיטואציה בבית של מישהו ככה. והעניין מדוע הם באו, זה כמו אמממ.. אני בטוחה שיוצא לאנשים נודעים להיקרא לכפרים נדחים או בתים כדי לעזור במחלות נדירות או מקרים קיצונים בהם לא ניתן לצאת מהמיטה. ככה שזה לא יוצא דופן חוץ מהעניין שבמכתב לא צויין הסיבה מדוע הם באים ואז ניתן לשים את העניין על סקרנות. חוץ מזה זה מעין מובן מאליו שיקבלו תשלום גבוה על זה כי באמריקה בשביל רופא משלמים המון. אולי זה רק לא הגיוני שלא שילם לשלושתם אבל לא באמת צויין אם הוא מתכוון בכל מקרה לתת להם כסף על הביקור בכללי. כנראה שכן.

    האמת שמה שאת אומרת על להיאנס לדמות וכו הכל נכון ואני מעריכה מאוד שאת אומרת את זה. את האמת שאם אלו היו אנשי התמחות אולי זה באמת היה מתאים יותר אבל אז אין מצב שהיו מבריזים מההתמחות שלהם. אולי העניין הגדול הוא לראות שגם מאחורי המצליחים מסתתר איזה ילד. חוץ מזה שהם לא כאילו האנשים הכי מוצלחים ומדהימים ביקום עם התנשאות מפה ועד הודעה חדשה… יש הרבה רופאים שוודאי ירימו את האף, הרי השדרה הראשית היא גדולה ויש בתי חולים ופסיכולוגים רבים שם. ובכלל ארצות הברית היא ענקית. לדוגמה הפסיכולוג עדיין מנסה לעשות לעצמו שם.

    בקיצור אני מבינה את כל הטענות שלך ומאיפה הן באו ושמחה שזה יותר שולי ושאת כן יכולה לראות את הטענות שלי אחרי הכל. כיוון שהדמויות כאן את מרכז העלילה ולאופחות הנסיבות הן העיקר אז הייתי צריכה לעשות עומק מאוד רחב לכל אחת מהן. באמת לכי תדעי כמה זה רחוק מהמציאות עכשיו חח
    אני מקווה שאחרי ההסברים אז קצת יותר קל לקבל את זה.
    ותודה רבה רבה רבה שוב פעם שאת משקיעה את הזמן הזה!!!

    20/01/2015 20:02

אני מבינה. בכל מקרה, אנחנו מתחילות ללכת סחור סחור סביב אותה הנקודה, אז אני רק אודה שאני מקבלת את נקודת המבט שלך ואחדד שכקוראת ניטרלית הטיעונים שהעליתי מובאים אך ורק מתוך מה שהוגש בפניי במהלך הקריאה, עד כמה שירדתי לפרטים והתעמקתי במשמעות ובדמויות שתיארת.
אם את רוצה נוכל להמשיך לדסקס על כל זאת בפרטי,
השיחות איתך עמוקות ומפולפלות ואני מודה שהפקתי מכך הנאה מחשבתית ומעמיקה :)

20/01/2015 21:39

    הההוווו *_* אני חייבת להודות שפחדתי שאני מבזבזת לך את הזמן בשטויות! גם אני נהניתי נורא! אני אוהבת שיחות כאלה חח אבל לצערי לא נראה לי יהיה צורך לדבר על כך בפרטי כי אני בהחלט מקבלת את מה שיש לך לומר ואין לי מה להוסיף עוד. לא רק זה אני גם חושבת שאני לא מצליחה למצוא דרך לתקן את הדברים האלה.
    בכל אופן כן יש דברים שאתקן בזכותך וזו באמת הייתה שיחה מעניינת ביותר! אז תודה ושוב תודה לך ! ^_^

    20/01/2015 23:51

    למעשה אני מבזבזת את זמני על שטויות כל הזמן, במתכונת שנקראית חיים ומציאות. כתיבה ושיחות בכל הקשור אליה הם מבחינתי ניצול הזמן באופן מקסימלי ^_-

    21/01/2015 08:18

    חחחחחחחח אני מבינה… מקסים (:

    21/01/2015 09:06

תראי, הרעיון נחמד והכל, אבל די קשה להבין אותו בגלל שהכתיבה נורא משונה ויש לך כל מיני שגיאות קטנות וטיפשיות בדקדוק ובמבנה המשפטים. עם קצת עריכה פה ושם זה יכול להיות בסדר, אבל בשלב מסוים זה התחיל קצת לייגע אותי. חוץ מהשגיאות האלה היו קטעים מוזרים שבהם היה נראה כאילו דילגת על איזה קטע והשארת אותי עם תחושה עזה שפיספסתי משהו שהייתי אמור לקרוא כדי להבין (לא משהו מזיק במיוחד – נניח, תיאורים שבסוף לא בהנתי למי הם משויכים). בקיצור, תעברי על הסיפור עם מורה או משהו כזה והכל יסתדר.

25/01/2015 17:06

    הו, קול תודה.
    אני די גרועה בקטע העריכה הספרותית. שמחתי שחשבת שהרעיון נחמד. תודה על השקעת הזמן והמאמץ.

    25/01/2015 18:19

מאוחר בלילה ואין לי כוח לתגובות ארוכות, אבל סיפור מקסים!

27/01/2015 03:35

    תודה לך. זה אומר בשבילי הרבה (:

    27/01/2015 04:00
29 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך