דקה של שבעים שנים

הכל פשוט רץ. אני די בטוח שזה היה מהיר כמו רכבת אקספרס חדישה במלוא המהירות, על מסילה אין סופית של זכרונות.
הציורים הישנים שאפילו לא ידעתי על קיומם בזמנו, הכובעים שנשארו מאובקים על מטלי המעילים. אני מניח שזה חלק מהטבע, אבל זה היה חלום.
הרכבת הזאת… ה-… המכונה. היא מראה לך כל דבר שלא זכרת, מזיכרונות איומים, עד לאלו שגרמו לך לבכות מאושר… או מעצב?
הדבר הזה… מה שזה לא היה, זה מבריק. זה מכאיב, זה התשובה.
שבעים השנים האחרונות האלו, בדקה אחת.
אתה… אתה בהלם. אתה לא חש יותר את רגלייך, את עצמך. כאילו מתת אבל המוח ממשיך לעקל תמונה; תמונה שהמסגרת שלה שבורה לשלושה חלקים: ההווה, העתיד, והעבר.
המכונה לא רומזת לך מה יקרה, היא עושה ההפך – היא גורמת לך להרגיש מה יקרה.
הציורים… הפתקים… מכתבי המלחמה עד לאלו שנשלחו בטעות. כל דבר קטן שעשית, כל טעות, כל טריק, כל תנועה קטנה שמורה במכונה הזאת.
המכונה צילמה אותי במשך שבעים שנה, ואת כל הזמן הזה, ראיתי בדקה. דקה של הלם, כאב, יאוש מעצמך.
אני נפרד מהעולם הזה בגללה, בגלל מה שיצרתי.
לא משנה מה קורה, תשמיד את הזכרונות האלו.
אסור שהם יתגלו לעולם, אסור.
אסור שהעולם יראה את תיבת הזכרונות שלי.