"המשאלות הנסתרות של הלב"- מכתב שני

"המשאלות הנסתרות של הלב"

מכתב שני- 'הוויכוח בין הלב למוח'

שלום לך, האדם הזה… היחיד המסוגל להיות כה קרוב וכה רחוק בו זמנית, זה שבזבז את זמני במשך יותר משבעה חודשים וטרק לי את הדלת בפנים, זה שמעלה בראשי זיכרונות יפים, זה שלוקח הכול ולא משאיר תרומה, זה שאני חושבת עליו עכשיו… אתה.

'שלום'.

המילה הזו, ששפתי הצליחו להגות אך ורק בלחש, המחשבה לומר לך את המילה הזו גורמת לקולי לשקוע עמוק בנבכי גרוני ולהיעלם, כאילו מתחנן בחרדה "בבקשה אל תאפשרו לי להשמיע קול", בעוד הלב הנועז שלי רק משתוקק לבטא מעט אומץ במעשים ואילו מוחי, נאנח ומגלגל את עיניו אל מול שני הטיפשים שדיברו, כל כולו מעודד אותי להקשיב להיגיון הבריא- "מה ששבור איך לתקן",
"כל דבר טוב מסתיים בסוף", "זה לעולם לא היה נמשך לנצח", "התעוררי, התחברי למציאות", "אל תחפשי את זה שאינו מחפש אותך", "דלת אחת נסגרה ואחרת בבוא הזמן תיפתח", "זה שעזב לעולם לא ישוב למה שהיה בעבר, כמו הרוח…".
הוויכוח בין הלב למוח, הופך לוחמני יותר ויותר ככל שחולפים הימים, כל כולי משתוקקת שיחלפו במהרה כך שאוכל להדחיק כמה שיותר כל זכר להופעתך בחיי.
הפנמתי, ואני אומרת את זה בחיוך של השלמה, כואב לי?… איני יודעת עוד, הרי האם יש רף מסוים של כאב שאדם אחד יכול להסב לך כל פעם מחדש?, ואם הוא קיים… כנראה שרגשות האכזבה, ההשפלה, כאבי הלב והמרגש בחסרונך עברו את הגבול הממוצע, ועם זאת, למרבה ההפתעה…
אני מתפלאת לגלות שהדמעות אינן מוותרות.
וכל כך בטבעיות הן זולגות, ביטוי למעט הכאב שנותר, זה שאני ממתינה בכיליון עיניים שעם הזמן יעלם לעולם.

והן זולגות, בכל פעם שאני תוהה "אילו עשיתי כך וכך…".
והן זולגות, בכל פעם שאני מהרהרת במעשי ובדברים שאמרתי.
והן זולגות, בכל פעם שמעט חרטה מתגנבת לליבי, גורמת לו לרגשי נחיתות ומצפון, והלב כאוב זועם על כך שלא הייתי אמיצה מספיק לגשת, לברר ולהתנצל.
והן זולגות, בכל פעם שאני רואה את פנייך מחייכות, לא אלי, אלא לידידות אחרות.
והן זולגות, כאשר המבט שלך חולף על פני, כאילו אני לא יותר מאוויר שקוף שניתן לראות דרכו הכול.
והן זולגות, כי הסבל האמתי הוא לדעת שהרגשות שלי חשופים בפנייך כאילו היו ספר פתוח ועם זאת, אתה מבליג ומתכחש להן.
והן זולגות, כי אני שונאת את הריקנות שהותרת בי.
והן זולגות, כי אני זועמת שאת הסביבה הטבעית שלי גנבת לי.
והן זולגות, כי באשמתך אני כעת בודדה, מסתגרת, לבדה.
והן זולגות, כי שפתי לא ראו חיוך מזה זמן רב, ואיני עוד שמחה.
והן זולגות, כי אני לא נשלים עוד.
והן זולגות, כי אני לא לצדך.

וביחד עם הדמעות שהלב כופה על עיני להזיל, מוחי הריאלי זועם יותר מתמיד.
גורם לי לשנוא את החיוך שלך, את הקול והפנים,
כל סיפור ושיר שנהגת לחלוק עמי וכעת מופנים לאחרים.
ואני זועמת, כי את חברתם של אלו החשובים לי גזלת, ואיני מסוגלת לצעוד אליהם כאשר אתה עומד ביניהם, וזה לא בגללך, אלא בגללי, ליבי האנוכי אינו מוכן לעמוד בכאב של ההכחשה והעמדת הפנים שכפית עליו ללא בושה.
וכנראה גם שהתשובה ברורה ועומדת לפני, ציפיות עדיין חולפות במחשבותיי ודמעת עדיין נקוות בעיני, לחשוף את הסיבה האמתית שהלהיטה סערה בין לבי ומוחי, סערה שאינה החלטית.
וכאשר אני מסתכלת מעלה, הכול חשוך ואפרורי, עתידי נראה רחוק מהישג ידי, רמז למאמצים הרבים המוטלים על ליבי, להמשיך הלאה, לצעוד בצליעה, עד אשר תפציע השעה , כי הזמן הוא התרופה היחידה.
אך לבי עדיין מתעקש, באומץ, אינו חושש, להעז לעלות בראשי מחשבות, על תקוות אבודות וסיבות נסתרות, בלילה… בשעותיו הקטנות.

ואת הדברים שאכתוב כעת, אבקש שלעולם לא תראה לעולמי עד,
על כמיהתי לשמוע ממך עוד סיפור אחד,
עצוב, שמח וזיכרון מיוחד.
דעה, מחשבה, תיאוריה ומסקנה,
כל מה שעולה בראשך, רק לשמוע…
לא בדרך עקיפה, לא בחשאיות גמורה,
פנים מול פנים, כמו שבעבר היה.
אז ספר לי סיפור או שיר לי שיר,
זה שהעלה על שפתיי חיוך,
זה שגרם לי לפרוץ בצחוק,
זה ששטף את פני בדמעות נרגשות.

וזה לא בדיוק געגוע, אפילו כבר לא חסרון, זהו ההרגל שהגיע ועזב בחיפזון.
וצלקות הוא הותיר בלבי, המשתוקק לרפא את נפשי ואפילו מוחי אינו יכול עוד להתכחש לרצון העז להתקשר כשהוא חושש, בודד או מתרגש.
לספר, לשתף, לבכות ולצחוק, בכל זמן, עד השעות המאוחרות.
וכאשר ישבתי לבדי, לפתור בעיות מתמטיות, עלו שוב התהיות והאשליות שדמיינתי שיוכלו להתגשם אילו אוכל לתקן, אך איני יכולה, מכיוון שבידי רסיסי מערכת היחסים השבורים, ובידך הדבק, המחבר גשרים קרועים.
ואני בטוחה שאתה מודע לכול, דמותך רודפת אותי בכל פינה, מחשבה וקול.
והאם השתגעתי סופית?, או שהתחושה הזו טבעית ואני עדיין אנושית?.
והאם אתה יודע?, המתנה שכל כך רציתי להעניק לך ביום הולדתך… מצאתי אותה לפני מספר ימים,
שרשרת זהב של בן מזל דלי עטוף חישוק ורגלי משתכשכות בגלי המים הזולגים.
ויכולתי לדמיין אותך עונד אותה, משהו ממני שיישאר אתך, להזכיר שאני כאן בדרך ישירה.
והאם אני היחידה?, שכאשר אתה נועל את הנעלים שבחרתי למענך אני נמלאת חולשה…
וכאשר נותרתי בביתי לבדי, החשכה והשתיקה הבודדה עוררו את הרצון רק לבצע שיחה, להרים את הטלפון ולחייג את מספרך, עם הכינוי האופייני שהענקתי לך, כמו בכל פעם שהזדקקתי לחברתך.
והאמת, עד כמה שזה טיפשי ואילו הייתה קורא את המשפטים האלה, הייתי מסגרת ימים בחדרי, מתחת לסמיכה, במבט נכלם, סמוק מבושה.
וכעת אני תוהה, האם מילים עדיין מעוררים את הערכתך?, כי אילו המעשים שלי היו אמיצים כמו המילים שכתבתי כאן, כנראה שהמצב היה אחרת… ואולי זו לא אשמתך היחידה, ואולי גם אני שותפה להחלטתך… ובכל העסק הזה, אני סקרנית לדעת את הסיבה לעזיבתך בדרך שעלי היא השנואה ביותר, ועל אף שידעת זאת, הפנית לי את גבך והמשכת בדרכך.
ועל כך אני מקנאה, על יכולת ההתמדה בצעידה שניחנת בה.
לסיים קשרים בקלי קלות, כמו לפרום כפתורים,
לישון בלילה ללא דאגות, ללא תהיות ומחשבות מעיקות, ללא חרטות…
והיחס שתעניק לי יהיה זהה, להחזיר באותו מטבע, למדתי ממך את זה…
וזה עוד אחד מלילות כאלה, שהגוף עייף והידיים רפויות, עיניים ממצמצות, נאבקות לא להיעצם, להירדם ולשקוע בחלומות, על כל הדברים שרציתי ולא הייתי מסוגלת לעשות,
על כל המאורעות והחוויות המעטות, על כל החסרונות והמגרעות ורצונות לברוח, הרחק ופשוט לנוח ואף לבכות, עד שפני יתייבשו ועיני לא יעלו עוד דמעות.
ולאחר שאני פורקת כל פעם מחדש, העייפות והתשישות גוברים אך המרגש המלא הקלה מעודד אותי להתמיד בהליכה, בדיוק כמוך.

ואני רק מקווה, בשבילי ולא למענך, שיהיה זה המכתב האחרון שאכתוב בגללך…
בהשראתך…