העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו-פרק כ"א

פרק כ"א
"את מוכנה להסביר לי מה לעזאזל קורה כאן?" הוא פונה אליי בכעס.
"אני…אני מצטערת." אני עונה לו וקמה בקושי.למה כל הדברים הרעים קורים לי,אני שואלת את עצמי.
"זה לא עוזר לי," הוא אומר בכעס, "הרסת את הנעליים החגיגיות שלי, חתיכת טינופת שכמותך!" הוא ממש יורק את המילים האלה.מה שגורם לי להרגיש מושפלת וחסרת חשיבות לחלוטין.
"בואי איתי!" הוא צועק עליי, "בואי איתי עכשיו.את תלמדי מה זה להרוס נעליים חגיגיות שנועדו לאחד האירועים החשובים ביותר בחייו של אב, החתונה של בנו." למען האמת,אני מתאפקת לא לשאול אותו,אם אלו נעליים כל-כך חגיגיות לטענתו,מדוע הוא לבש אותן עכשיו,בעבודתו.אך,אני מתאפקת מכיוון שאיני רוצה להסתבך עוד יותר.לעזאזל,על מי אני מנסה לעבוד,גם ככה אני מסובכת עד מעל הצוואר.
הוא אוחז בצווארוני וגורר אותי לפניו,כמעט מרים אותו.אני כבר לא יכולה לראות את ג'ראד ואלכסנדרה שנועצים בי מבטים חרדים.אחיזתו של האחראי,ששכחתי את שמו,מכיוון שהזיכרון שלי לשמות אינו בין הטובים ביותר,הדוקה מאוד.
אני מרגישה שרגליי ובקושי נוגעות באדמה,מכיוון שהוא כמעט ומרים אותי,באחיזה הבלתי אפשרית שלו.במצב הזה,אני מנסה להרים את ראשי,מה שמתגלה כקשה במיוחד.
לפתע,אני מרגישה שאני מתחילה להיחנק,או לפחות שהאוויר הזורם לריאותיי מתמעט יותר ויותר.
"בבקשה…בבקשה…" אני מחרחרת בתחינה, "שח…שחרר קצת את האחיזה…בבקשה."
בתגובה לבקשתי הוא מגחך קלות,אך משחרר קצת את האחיזה בצווארוני.אני נושמת כמה נשימות עמוקות של הקלה ומרגישה את זרימתו המחודשת של האוויר.אני תוהה לאן הוא לוקח אותי והאפשרות הזו,שאני לא רוצה לחשוב עליה,גורמת לי להשתנק בבהלה.מה אם הוא…לא,אני חושבת לעצמי,בכל זאת,אלו היו רק נעליים.ובכל זאת,הוא יכול להגיד שזו הייתה תאונה או משהו כזה,הרי לא יאשימו אותו וגם אם כן,הדבר החמור ביותר שיכולים לעשות לו הוא לפטר אותו מהעבודה או אפילו פחות מכך. לא יאשימו אותו ברצח.אני היסטרית ומודעת לכך,אך יש לי סיבה טובה מאוד לפחד.הוא מוביל אותי בדרך שאיני מכירה .אולי הוא מוביל אותי לאיזו פינה ביער ושם…יירה בי.אלו רק נעליים,אני אומרת לעצמי שוב ושוב.אבל בכל זאת,החשש מנקר בקרבי.
אני מעדיפה למלמל איזה שיר ששמעתי פעם,יחסית ישן,מהמאה הקודמת אבל,הוא מצליח לעודד אותי במקצת.אני תוהה מה הוא מתכנן לעשות לי, אך מנסה לא לחשוב על כך,לא כרגע.
אני מעדיפה לעצום עיניים,למרות שאני יודעת שאני עלולה למעוד או להיתקל במשהו,מה שיגרום לאחראי הזה להתעצבן עוד יותר.ובכל זאת,אני עוצמת עיניים ומנסה לחשוב על דברים חיוביים,עד כמה שאני יכולה.
אני נזכרת בסרטון מצחיק באינטרנט שפעם ראיתי,על מתיחה מטומטת שעשו למישהי והתגובה שלה.אני ובת'אני צפינו בו לפני כמה שנים, כשההגבלות שחלו על התכנים באינטרנט לא היו כל-כך נוקשות,לפחות לא בהשוואה להיום.אוח,רק עצם המחשבות על בת'אני גורמות לי לחוש געגועים.לא ראיתי אותה כבר יותר משנה,מכיוון שהיא עברה למדינה אחרת בארצות הברית.מובן שניסינו לשמור על קשר דרך התכתבות באחת מן הרשתות החברתיות,אך לאט,לאט,אפילו בלי ששמנו לב לכך,מכיוון שכל אחת הייתה עסוקה,כמעט והפסקנו לדבר בינינו.כמובן, שמאז ונעצרתי,הקשר נותר כליל.אני תוהה אם היא יודעת מה קרה לי ומניחה שכן.למרות ההגבלות על השימוש באינטרנט וברשתות החברתיות.
"תשימי לב לאן שאת הולכת." האחראי צועק עליי בקולו הרועם ואני שמה לב שאנחנו בתוך בית המעצר.לפחות זו לא הולכת להיות נשמתי האחרונה,או כך לפחות אני מקווה.
הוא ממשיך להוביל אותי באחיזה הבלתי אפשרית שלו,אבל לפחות אני יכולה לנשום,פחות או יותר.קשה לי לעמוד על רגליי ובכלל,אני מרגישה שקשה לי ללכת.אני מנסה להתגבר על כל התחושות שמתערבלות סביבי ומרגישה עוד הפעם את הרצון ההוא,חסר הפשרות,להקיא.לעזאזל עם המרק הזה,אני חושבת לעצמי בכעס.לעזאזל.
"ב…בבקשה," אני פונה אליו בשנית, "אני ח…חייבת להקיא.אני לא מרגישה טוב."
הוא,בתגובה,מצמיד את ראשי למטה באחיזת הברזל שלו,אחיזה שאיני יכולה להיאבק בה,היא חזקה מדי.הוא מצמיד אותי לקרקע ומחכה כמה שניות,לידי.
אני רוכנת מטה ומקיאה בשנית את כל נשמתי,אך הפעם,מרגישה שהוצאתי את כל מה שיכולתי.הפעם,אלו היו בסך הכל כמה חתיכות מן המרק ומים,בעיקר מים.אני מרגישה נורא,אך משתדלת להתגבר על כך.אני מרגישה את הרעד אוחז בכל בטני מהחולשה ומקווה,באמת מקווה שמה שהוא לא יעשה לי,לא יהיה נורא מדי.
"סיימת?" הוא שואל אותי בלגלוג ואני משתעלת במשך כמה שניות,לנסות ולהיפטר מן הטעם הדוחה שאני מרגישה בפי וממהרת לקום.הוא אוחז בחוזקה בצווארוני ומוליך אותי קדימה.אני מתאפקת לא להגיד לו שאני יכולה ללכת בכוחות עצמי,מכיוון שאני מניחה שהוא עצבני במיוחד גם ככה.
"הטינופות האלה." אני שומעת אותו ממלמל בשקט ומנסה להעמיד פנים שלא שמעתי כלום.אני הולכת והולכת,מזמזמת לעצמי כל מיני שירים שאני אוהבת,בכדי לנסות ולשפר את מצב רוחי,למרות שהוא נמצא בשפל המדרגה.אני פשוט מקווה שיהיה בסדר…למרות שקשה לי לקוות,כשאני במצב כזה,כשהגוף שלי רועד ללא שליטה.
לאחר הליכה שנדמית כאין-סוף,אנחנו מגיעים למעין חדרון קטן,היכן שגרים השומרים,כשאינם נשארים פה.בדרך כלל,או לפחות ממה שאני שמעתי,כשניים או כשלושה שומרים ישנים ביחד ולכן אני מניחה,שהוא בכיר במיוחד ולכן ישן לבדו.
הוא פותח את הדלת בעזרת המפתח שהוא נושא ונתגלה לעיניי סלון קטן וקומפקטי.אני רואה מחשב על אחד השולחנות,אך נזהרת לא ללטוש בו מבטים.ליד,אני רואה קופסת צעצועים סגורה במכסה ותוהה למה הוא צריך אותם.הדבר המעודד היחיד בכך,זה שהוא מרפה מצווארוני וסוף כל-סוף,אני יכולה לנשום בחופשיות.
הוא מורה עליי להתקדם הלאה ופותח עוד דלת מברזל,הנראית כבדה במיוחד.היא חורקת בהיפתחה והצליל מצמרר אותי.
המראה הבא שנגלה לעיניי גורם לי למעיין התרשמות,אך גם סוג של התפעלות.אני רואה זוגות על גבי זוגות של נעליים,שנראות בדיוק אותו הדבר,מהמקום בו אני עומדת.
"אני חושב שהגיע הזמן לביצוע העונש שלך," הוא אומר לי ברשמיות, "את רואה את כל זוגות הנעליים שפה?" אני מהנהנת בתשובה ותוהה מה הוא מתכנן להטיל עליי בתור עונש. "הן מלוכלכות.אני רוצה שתנקי את כולן, ללא רבב.כשאחזור,לטובתך,אני רוצה שכולן יבריקו מניקיון,ברור?" הוא אומר וממשיך, "תתחילי עם זוג הנעליים שלכלכת היום." הוא מוריד את נעליו,המסריחות מהקיא שלי ושם אותן לפניי.
"בבקשה," אני מתחננת בתקווה אחרונה שלא ישאיר אותי בחדר הקטן הזה, "אל תשאיר אותי כאן.א…אני לא יכולה."
"אני מצפה לראות נעליים מבריקות." הוא אומר לי בקרירות ויוצא מן החדר במהירות,לפני שאני מספיקה להגיב.אני שומעת את צליל סגירות הדלת ומנסה להלום בה,ללא הצלחה.
אני מרגישה את הפחד גואה בתוכי,מכיוון שהחדרון הזה צר וקטן כל-כך,כך שאני מרגישה שאני נחנקת ושהקירות סוגרים עליי.אני לא יכולה.
תנשמי עמוק,אני פוקדת ומנסה להרגיע את עצמי.אני נושמת עוד כמה נשימות עמוקות בכדי להרגיע את הקלסטרופוביה שאני מתחילה להרגיש.
אני מרגישה שהקירות מתחילים לסגור עליי ונושמת עוד כמה נשימות עמוקות.תרגעי,אני אומרת לעצמי כמה פעמים.
אני מרגישה קצת יותר טוב ולכן הולכת לאורך המסדרון בחיפוש אחר חומר ניקוי בכדי לנסות ולהתחיל,איכשהו,לנקות את הנעליים.
בהמשך המסדרון,אני מגלה חדר צדדי ונכנסת לתוכו,בתקווה למצוא משהו,בעיקר כדי למצוא דרך לצאת מכאן.במקום זאת,אני מגלה אסלה חשופה,ללא מכסה,אך נראה שהיא פועלת.לידה עומדים במקומם כמה חומרי ניקוי ובודקת אם אחד מהם הוא חומר לניקוי נעליים,מפני שאיני רוצה לנקות את הנעליים בטעות,עם חומר לניקוי חלונות.
אני מוצאת את החומר לניקוי הנעליים וממהרת לקחת אותו.אני חוזרת למקום בו הוא השאיר את הנעליים,שבינתיים נראה שהצחנה העולה מהן גדלה.אני מעדיפה לקחת אותן לשירותים,לנסות ולשטוף אותן קודם לכן.
אני חוזרת בחזרה לשירותים ושוטפת את הנעליים בעזרת זרם המים מן הברז.הן כבר נראות יותר טוב,אני חושבת לעצמי בעידוד.לפחות זה.
לאחר מכן אני מנקה אותן בעזרת חומר הניקוי.אני לא יכולה להגיד שאני מתמצאת בניקוי נעליים,אבל זה הטוב ביותר שאני יכולה לעשות במצבי.
לאחר שאני מסיימת לנקות את הנעלים,אני מחזירה אותן למקומן במדף הנעליים שנראות כלא נגמרות.
אני נאנחת לעצמי ולוקחת את זוג הנעליים השני.למען האמת,הוא לא נראה כל-כך מלוכלך כמו הקודם.אני חוזרת בשלישית לתא השירותים הקטן ומתחילה לנקות את זוג הנעליים השני.לעזאזל,אני חושבת לעצמי. נראה שהנעליים פשוט מסרבות להתנקות.למען האמת,אני מנסה לעשות את זה כמה שיותר במהירות,בכדי שאני אספיק לנקות את כל זוגות הנעליים.
אני תוהה כמה זוגות נעליים אפשר בכלל לקנות,כשאני מסיימת עם זוג הנעליים השני ומחזירה אותו למקומו בייאוש ובחוסר תקווה מוחלט.
"אני יכולה לעשות את זה." אני אומרת לעצמי חרישית,באיזשהו ניסיון מעורר רחמים לעודד את עצמי.למען האמת,אפילו אם אעבוד במהירות רבה ככל האפשר,לא אספיק לנקות את כל זוגות הנעליים האלה.ושוב מתגנבת למוחי המחשבה מדוע בן אדם זקוק לכל-כך הרבה זוגות נעליים? לעזאזל.
אם כבר מטפחים אובססיה למשהו,אני חושבת לעצמי,אז למה נעליים ועוד נעליים כאלו,המעוצבות בצורה נוראית כל-כך.למרות שאני לא מתיימרת להבין בעיצוב נעליים.
לפתע,אני נזכרת ב"אוסף" הנעליים המפואר של בת'אני,שהכיל נעליים מכל הסוגים והגוונים.למען האמת,אני זוכרת שאהבנו להעמיד פנים שאנחנו מעיין שחקניות מפורסמות,שצועדות באופן מסוגנן עם נעלי העקב שהיו לה.אני נזכרת בכל הדברים האלה והעצב מכרסם בליבי.לא ראיתי אותה הרבה זמן.היא הייתה אחת מאותן הבנות המיוחדות האלה,שפשוט כיף לדבר איתן.למען האמת,הכרתי אותה באחד מבתי הספר שלמדתי בהם בניו-יורק.אני פשוט מקווה ש…היא לא שינתה את דעתה ושהיא לא חושבת שאני פושעת או משהו כזה.
אני חושבת את כל המחשבות האלה בשעה שאני ממשיכה לנקות את הנעליים הארורות האלה,אבל,זה לא שיש לי ברירה אחרת.למען האמת, אני בטוחה שיטענו נגדי שבכל זאת,עדיין יש לי בחירה חופשית.אבל,מי שמנסה להפגין בחירה חופשית פה,טוב…במוקדם או במאוחר משנה את דעתו.
אני ממשיכה לנקות ולנקות,חוזרת לשירותים וחוזר חלילה.לעזאזל,זה לא נגמר,אני חושבת לעצמי.
אני מנסה לעשות את זה במהירות,אך עם מחשבה,כלומר,לנסות ולשוות לנעליים מראה נקי יותר,למרות שרובן לא נראות מלוכלכות עד כדי-כך. לעזאזל,אני חושבת לעצמי בפעם הלא יודעת כמה.זה לא ייגמר לעולם, נכון?אני שואלת את עצמי ובכעס זורקת את אחת הנעליים על הקיר בכעס.למען האמת,אני שומעת מעיין רחש מעבר לדלת הברזל,אך אני פותרת את עצמי מכך בתואנה שאני בטח מדמיינת.אף פעם לא התנהלתי בצורה טובה בחללים קטנים.אני שונאת להרגיש כך,כאילו אני לכודה בין הקירות שהולכים וסוגרים עליי,הולכים ומוחצים אותי.
אני ממשיכה לנקות את הנעליים המעצבנות,למען האמת,אפילו עצם המראה שלהן מרגיז אותי.אני לא מצליחה להבין את הטעם בקניית עשרות זוגות נעליים שנראים דומים אחד לשני.אנשים והגחמות שלהן,אני חושבת לעצמי.
לפתע,אני מרגישה עוד הפעם את גוש הבחילה ההוא…שחשבתי שכבר עבר ודוהרת לשירותים,עד כמה שאני יכולה.אני רוכנת מעל האסלה וכעבור המתנה של כמה דקות זה מגיע.הפעם השלישית והנוראה מכולן, אני חושבת לעצמי כשאני מסיימת להקיא.אני מתנשפת עמוקות ומתיישבת על הרצפה,חסרת כוחות.אני לא מאמינה שאצליח לקום אי פעם.
אני תוהה לגבי בת'אני,מעניין אם היא מאושרת לה אי שם,באורלנדו שבפלורידה.יש לנו כמה חברים משותפים ואולי הם הודיעו לה,אני חושבת לעצמי.וגם אם כן,מי מבטיח שבכלל אכפת לה?הרי בשנה לפני שנעצרתי בקושי דיברנו.אני מאשימה בזה גם את עצמי,אבל עם כל מה שהתמודדתי איתו,אני לא חושבת שבאמת יכולתי לדבר איתה…כמו אז,אני מתכוונת.
אני נחה במשך כמה דקות ואז מנסה להתרומם.הכאב חותך בבטני,אבל הוא נסבל,פחות או יותר.אני לוקחת כמה נשימות עמוקות וממשיכה לנקות את הנעליים.
לבסוף,אני מסיימת לנקות את זוג הנעליים הזה,שלווה בכמה כאבי בטן ומחזירה אותו לארון.אני מתכוונת כבר לקחת עוד זוג כשלפתע אני שומעת עוד רחש מעבר דלת הברזל.הפעם הוא נשמע כמו רעש של מעיין דפיקה או נפילה,אני לא בטוחה.אני מחליטה ללכת לכיוון הדלת,לנסות ולברר מהו המקור לרעשים.
אני מגיעה אליה ואוחזת בכל זאת בידית,רק בכדי לראות אם היא נעולה. למרבה הצער,נראה שהיא אכן נעולה ואני מתיישבת על הרצפה בחוסר אונים ומרגישה את הכאב בבטני מתגבר והולך.המרק הזה,אני חושבת לעצמי ומעווה את פניי.
במעיין דחף לא ברור,שאיני יכולה להבין,אני מקרבת את ראשי לידית הדלת ומסתכלת מבעד לחריץ המנעול,שנמצא קצת מתחתיה.אני לא מבינה מה אני מנסה לראות ואיך זה יעזור לי,במצב בו אני נמצאת. בתחילה,אני רואה באופן מטושטש למדי,רק קווי מתאר בהירים.לאחר מכן,כשהעין שלי כבר מסתגלת לגודלו של החור,אני מצליחה לראות את רצפת החדר וכמה צעצועים פזורים על הרצפה.אני מסתכלת על זה במשך עוד כמה רגעים וכבר מתחילה להסב את מבטי,כשלפתע אני רואה בצד השני של חריץ המנעול עין.עין בצבע כחול ים,עין אנושית שמתבוננת בי. עוצמת המבט כל-כך מפחידה ומבהילה אותי ולכן אני מרחיקה את עיניי מחריץ הדלת.לעזאזל,אני אומרת חרישית.זה כל-כך הבהיל אותי.
אולי מפני שזה היה לא צפוי,אני חושבת לעצמי.למען האמת,אני מעדיפה בינתיים להתרחק מן הדלת הזו בכלל,כי מי יודע מי או מה נמצא מאחוריה. אני פונה לכיוון ארון הנעליים הבלתי נגמרות ולוקחת עוד זוג ועוד אחד וממהרת לשירותים.ניקוי הנעליים אינו קל,אבל אני מוצאת את עצמי נסחפת לכל מיני זכרונות מהילדות.נראה שעבר נצח מאז התקופה הזו.אני זוכרת את עצמי,בתור ילדה קטנה,אולי אפילו לפני שההורים שלי נהרגו בתאונה.אני זוכרת שעמדתי באיזשהו פארק וניסיתי לתפוס את העלים שנשרו מן העצים.אני זוכרת שהצבעים שלהם היו מיוחדים,אדומים וכתומים וצהובים.למרות כל השנים שעברו מאז,אני עדיין מתפעמת ממראה העלים,שהיה עוצר נשימה.ואו.
עברו כל-כך הרבה שנים מאז,אני חושבת לעצמי וכל-כך הרבה השתנה. אם הייתי יכולה הייתי מחזירה את הזמן לאחור,אך אני לא יכולה.
אני מחליטה לא לשקוע בכל מיני זכרונות מהעבר,מפני שכרגע,זה רק מדכא אותי עוד יותר והנעליים האלה הרי לא יחכו לי.אני ממשיכה לנקות עוד זוג ולאחריו עוד אחד,בתקווה שזה ייגמר מתישהו,למרות שלמדתי כבר שלקוות לא ממש עוזר.
כעבור כמה זמן,אני אפילו לא בטוחה אם כמה דקות או אולי אפילו כמה שעות,מפני שתחושת הזמן אבדה לי בזמן ניקוי הנעליים.כשנכנסים לכך,פשוט לא שמים לב ועסוקים רק בניקוי ולא בשום דבר אחר.למען האמת,זה עזר לי להסיח את דעתי מהמחשבות.לא נשארו לי הרבה זוגות נעליים לנקות ואני שמחה על כך.אני מקוווה שהאחראי יחזור כבר ויפתח את הדלת,שאוכל לצאת מן החדרון הקטן הזה שחונק אותי מבפנים.
אני מתיישבת בהקלה כשנשארים לי כתריסר זוגות נעליים נוספים לנקות וזהו.לא האמנתי שאצליח לגמור את זה,אי פעם.אני מסתכלת על נעליי ותוהה איך הן הצליחו להחזיק מעמד,למרות שהן לא במצב הכי טוב.
כשאני בוחנת את זוגות הנעליים שאותן ניקיתי,אני מרגישה לפתע קטנה וחסרת חשיבות כל-כך.הארון מתנשא לגובה ומשהו בכל זוגות הנעליים האלה,אינו גורם לי להרגיש טוב,משום מה.אני פשוט מקווה לצאת מכאן כבר.אני מתחילה לחוש במצוקה,מעבר לחרדה ולכאבי הבטן שמופיעים מפעם לפעם.מצוקה שאני מרגישה שאני הולכת ונמחצת,הולכת ומאבדת את אחיזתי במציאות.כבר לא אכפת לי מהנעליים המטומטמות האלה או מהאחראי,אני פשוט רוצה לצאת מכאן.אני הולמת בקירות,בהחלטה רגעית שנובעת ממה שאני מרגישה עכשיו.אני יודעת שאני מסתכנת בכך, אבל כרגע,כל גופי עסוק ברצון העז לצאת מכאן.
"לעזאזל," אני צועקת בקול שבור והולמת עוד כמה פעמים על הקירות העבים, "תן לי לצאת מכאן,חתיכת פסיכופט שכמוך!" אני צועקת את זה בלא לחשוב פעמיים ומשפילה את מבטי לרצפה הקרה.
אני לא יודעת כבר כמה זמן אני נמצאת כאן,אבל אני חושבת שלא אוכל יותר.אני מרגישה איך ליבי פועם בכוח.
למען האמת,במצב בו אני נמצאת כעת,אין לי אפילו התקווה הקלושה ביותר לצאת מכאן ואני פשוט ממשיכה לשבת,משעינה את ראשי כנגד הקיר.
אני עוצמת את עיניי ומרגישה את הבל נשימתי,מפני שבנוסף אני רועדת מקור,אולי בגלל המצב שאני נתונה בו.
לפתע,אני שומעת את צליל המפתח במנעול ולמרות הפחד שאני מרגישה, שמה זה האחראי,ואני מניחה שהוא כועס מפני שהלמתי בכוח על הקירות. אני מקימה את עצמי מן הרצפה בקושי רב.הרצון היחיד שלי כעת הוא לצאת מן המקום הזה.
אני הולכת לכיוון הדלת ונעמדת לידה באפיסת כוחות מוחלטת.אני מרגישה שרגליי רועדות ברעד בלתי נשלט.
הדלת חורקת ונפתחת באיטיות.טוב,אני לא מופתעת,זוהי דלת כבדה במיוחד.אני נשענת על הקיר ומחכה לבאות מכיוון שכבר אין לי כוח לזוז.
לבסוף,היא נפתחת ואני הולכת צעד אחד אחורה.בפתח עומד נער שנראה בערך בגילי,אולי פחות,בעל שיער שחור פרוע.הוא נועץ בי מבט בעיניים קרועות.
"מי את?" הוא שואל אותי.