טיוטה, מחשבות של עיתונאי על פרויקט לשימור תרבויות תחת מלחמה

"עם התפתחות תעשיית המוות התעורר הצורך לשמר תרבויות ושפות בצורה מלאכותית. חברות שלמות נמחו בצורה כמעט מיידית, בלחיצת כפתור. זה לא היה אורתודוקסי מצידנו, ובכל זאת ראינו בכך מטרה בעלת ערך.
במשך עשור ניסינו לגייס את האוניברסיטאות להכיר במחקר שלנו ובפרויקט השימור, עד שהצלחנו להשיג את המימון של האוניברסיטה העברית. היא הקצתה לנו מעבדה ושני חדרים בהם ריכזנו את העבודה שלנו.
יצרנו מאגר מידע בסיסי, והתחלנו להרחיב אותו בעזרת שיתוף פעולה של מחלקות שונות. בלשנות, היסטוריה, ארכיאולוגיה. היה צורך להגדיר את החברות שאנחנו משמרים כהיסטוריות, אפילו שלמעשה ניסינו רק לא לאבד יותר מדי מההווה."

הם התחפרו במרתף של מדעי הטבע, נדחפים בחדר של בקושי עשרה מטר רבוע. שולחן גדול באמצע, שני מחשבים. מדי פעם אחד מהם יוצא להביא קפה והם נושמים לרווחה. מחלקה בהתהוות.
כששואלים את תמרה מה הם עושים היא מושכת בכתפיים ואומרת 'משמרים'. אחרי זה היא פולטת כמה משפטים במנדרינית בניב מקומי וקוראת ליואב שידגים שפה אפריקאית שנשכחה. הם מחייכים אחד לשני בגאווה.
בדרך כלל מדיע הסבר ארוך יותר אחרי זה, שכולל את העובדה שהם פציפיסטים, שמאלנים, סוציאליסטים ועוד כל מיני קללות. אחת פליטה סורית שהגיעה על מלגה ומספרת על מוות ומלחמות חסרות מטרה או כיוון. השני רוסי שצעד במוסקבה כשהתחילה הפלישה לחצי האי קרים והגיע במשלחת חילופי תלמידים. בכלל לומד ביולוגיה.
"אנחנו האנתי-תזה של הנדסת זכויות אדם," רומי מכריזה, רכונה מעל המחשב הפינתי, הגדול. לידה עומדת איילת. תמרה מהנהנת באישור.
הבחור שיצא להביא קפה חוזר וכולם לוקחים נשימה עמוקה, מספיק כדי שיישאר להם אוויר עם כולם בפנים. כל אחד שולח יד ואוחז בכוס הנייר שלו, מסודרות לפי מיקום ידוע מראש. יואב שותה שחור, תמר נס עם כפית סוכר.

תהליך השימור ממוחשב בעיקר. פרטים, סיפורים, צילומים מאזור ההפצצה או הטבח. ינן מראה לי את התמונות מדרום סודן במצלמה. באחת מהן רומי נשענת על ארגז במושב האחורי של הטנדר, מהעבירה יד בשיער. באחרות קברים שטוחים שנחפרו ברשלנות, שאריות של בתים וחיים חברתיים שנמחו לחלוטין.
אני מלווה את תמרה כשהיא בורחת החוצה אל המסדרון האפלולי. "לפעמים צריך להתרחק," היא מסבירה. אחרי זה אנחנו צועדים בשתיקה עד המדרגות והיא נשענת על הקיר, נותנת לעצמה להתפרק. אני צופה בה בוכה.

בחוץ היא נשכבת על הדשא, מתרוממת על המרפקים ומזמינה אותי לשבת לידה. אני מנסה לגעת בנושא הנדסת זכויות האדם והיא מחייכת, ממלמלת פתגם בשפה שלא שמעתי מעולם.

היא מציעה סיגריה. אני מסרב בנימוס.
"אנחנו מנסים להרכיב את עצמנו מתוך נקודות התחלה שונות. החלק שהגיע מתחומי מדעי החברה והמדינה מתעלם כמעט לחלוטין מהממצאים החומריים, והחלק שהגיע ממדעי הטבע בדרך כלל לא רואה את היופי בניתוח התקשורת שאנחנו מבצעים, בחקר השפה או האומנות.
פבל הצטרף אלינו כשהתחלנו במאגר הדנ"א. אפשר להגיד שהשאלנו אותו מהמחלקה שלו. מאז הוא אוסף עצמות בתקווה להפיק מהן מידע שימושי. הוא הציע גם לערוך תצלומי שיניים לגולגלות שאנחנו מוצאים."

ינן מספר שרוב הזמן הם משמרים מלחמות, מבחינה מסוימת, ופחות את התרבויות שמושפעות מהן. "הצילומים שלנו תמיד מגיעים מאוחר מדי, כשכל מה שנשאר זה שאריות של. אנחנו מתעדים את המלחמה מהשטח, את התוצאות שלה, את המתים שהיא משאירה מאחור. קל לשכוח שזה מה שנמצא מהצד השני כשכל מה שאתה עושה זה ללחוץ על כפתור."
נועה מקשיבה בדממה, מחכה לתורה לדבר. לפני שהיא מספיקה להשיב הוא מציין שיש ביניהם חילוקי דעות בנוגע לנושא, ושזה פתוח לדיון. לאף אחד לא ממש ברור מה תהליך השימור שהם מבצעים, או מה הוא מכיל.

במהלך השיחות אני פוגש בהגר. סטודנטית להנדסת זכויות אדם. היא מציעה שנשב לקפה ואני מסכים.
השיחה נפתחת בשאלה כללית על תחום הלימוד. היא מושכת בכתפיים ומוציאה את הפלאפון מהתיק, בודקת בו משהו ומניחה אותו על השולחן. "זה רגיל, אתה יודע. כמו רוב המקצועות בתקופה האחרונה, יותר מדי נושאים."
ובכל זאת, אני לוחץ. "ובכל זאת הסטודנטים ממחלקת פילוסופיה עורכים דיונים שלמים על מידת המוסריות של התחום שלנו," היא פולטת במרירות. "מאיפה אתה רוצה שאני אתחיל?"

"האמת היא שיש קצת יותר משימור," רומי לוחשת, נועצת מבט מעורפל בסנדוויץ' המפורק שלה. אני מאזין בשתיקה.
"זה ראשוני, אבל אנחנו מנסים להמשיך לתעד. את הסביבה, את החברה. לצפות שינויים מרחביים או תרבותיים בעקבות תהליך ההשמדה. אנחנו חוזרים אחורה ומשווים הלאה. השלב הבא יהיה לפתח תיאוריות חברתיות על בסיס זה. אולי אפילו להשפיע על תודעת המוות והמלחמה שלנו. מי יודע."
השולחן משתתק בהדרגה. אני מעביר מבט על פני הפרצופים ונתקל בחומות של ריחוק והדחקה. היא נוגעת בנושא רגיש. המטרה הסופית היא לשנות את העולם.