יותם ועושק הארנונה.

היה היה בחור בשם יותם,
הוא נהג לקרוא מסכמים שעליהם חתם,
מסמכים כמו חשבון מים וחשמל,
עד שקנה בית משלו ליד הנמל.

כך מתחיל סיפורו של האדם,
על אותו מסמך שהביא רק הרס ודם,
מסמך עצוב, עלוב ומרגיז,
שגרם לאביו של יותם על מות בנו להכריז.

יותם הוא בחור בן עשרים,
שכמו כל האזרחים והשרים,
משלם הוא חשבונות כל חודש,
למרות שכל מזונו מלא בעובש.

יותם בחור עם משכורת ממוצעת,
עובד בעבודה בה לא צריך דבר לדעת,
עדיין לא העניק לאף אחת טבעת,
כי אף אחת בו לא רוצה לגעת.

יותם מסיים את החודש בקושי,
מרוויח משכורת ממוצעת של כושי,
אך עד לפני הדירה שאותה קנה,
הוא לא היה צריך לשלם ארנונה.

כן, הארנונה היא אותו המסמך,
שבגללו יותם אכזב את אביו שעליו סמך,
בגלל המסמך יותם את החודש לא גמר,
הוא עף מדירתו והחל להרגיש ממורמר.

הוא גר בפחי הזבל במגרש החניה,
היה אוכל ביום חצי סופגנייה,
חתולי הרחוב את מבטם אליו לא הפנו,
כי בהשוואה אליהם הוא לא שווה אפילו חצי אפון.

יותם קילל את הארנונה יום יום,
על כך שמביתו החדש עולה ריח איום,
ריח שאפילו דג רקוב אינו יכול לסבול,
יותם נהג את סופגנייתו במיץ זבל לטבול.

עד שבאה משאית ושמה סוף לסיפור האומלל,
נהג המשאית נכנס בפח ואת יותם הפך חלל.
אף אחד לא דיבר על יותם עד עצם היום הזה,
כי מי בכלל רוצה לדבר על כישלון עלוב שכזה.