ילדי עומד למות

פקחתי עיניים.
רציתי לדבר, אבל אני כבר לא יודע איך. משום מה אפילו הגיותיי כבר איבדו את תוקפן.
מאז שהפסקתי הכל נראה לי לי מבולבל יותר. אולי זה רק אני, אבל העולם גדל ממש מהר.
גם קשה לי קצת לנשום, האוויר פתאום נקי יותר וצלול והחמצן הטהור שמציף את עורקיי לא רגיל לי.
ונורא מואר פה. ממש. נראה שכל האור שמסביב אינו נכבה לעולם.
הו כמה שכואב לי. לעזאזל.
היי, נזכרתי במילה?
ל ע ז א ז ל
מתי אמרתי אותה?
כשאמא החליטה לשחרר. כן אני נזכר, כשאמא נפרדה ממני לשלום בפעם האחרונה. בכיתי המון, כאב לי לעזאזל.
אני רעב, אקרא למשרתת שתיתן לי קצת חלב. זה ממילא הדבר היחיד שאני יכול לאכול עכשיו. בלי שיניים זה קצת קשה לאכול דברים אחרים.
וגם לא הומאני. הרי גם החיות נולדו מרחם אימם בדיוק כמוני. למה עתידם מסתיים באכילה ושלי לא? אולי גם חיי יסתיימו באכילה, מי יודע.
יש עוד זמן.
לא הרבה, ברור. אבל יש.