"יצאנו מזה בחיים"

הייתי מאותן ילדות שישבו בצד הכיתה וקראו ספר. עוד אז הבטן שלי הייתה הורגת אותי והייתי חושבת שניתן לרפא דיכאון על ידי אהבה. פחדתי שאחד המורים יבוא להסתכל במסדרונות הריקים כשעמדתי שם, מפחדת לנשום. והם היו עוברים, וכשהם היו שמים לב אליי הייתי מגורשת אל החצר. בחוץ היה גרוע יותר ועמדתי כמו נציב קרח לא שייכת לשום קבוצה אז הייתי סובלת את כאב הבטן ואפילו שתמיד ביקשתי להיכנס הן אמרו שלא כי יום יפה בחוץ.
הייתי שבורה ובודדה, עם הספר ביד שגרם לי להרגיש רע יותר שאני סוחבת אותו לכל מקום כאילו היה טיפת הנפש היחידה שלי, אבל הוא היה וידעתי את זה, וכאב הבטן התחזק. הן לא רצו לתת לי להיכנס, אז הייתי בפינת החי, ישבתי בשירותים, התחבאתי בחדרים ובארונות כמה שיכולתי, הייתי מאותן ילדות בלתי נראות וכך קיוויתי שגם אף אחד אחר לא ישים לב אבל הם שמו לב ושלחו אותי חזרה.
זייפתי מחלות כדי להישאר בבית אבל אמא שלי לא האמינה לי. היא התחילה לצעוק עליי ולהכות אותי לפעמים, אבל מכות חלשות לא כאלה שגורמות לך לדמם ולבכות. אני בטוחה שלא הייתי ילדה רעה, לא, אבל זה מה שקרה וכך יצא כך ששרטתי את עצמי וזה הרגיש טוב, וואו זה הרגיש מצוין ועוד כשאני רק רוצה למות ולהיעלם מעולם – האור היה שם וכך גם אני, אבל אז הטוב נעלם וחתכתי עוד חתיכה ממני.
אני זוכרת שצילמתי את זה, אני מתכוונת את היד ואת הדם והרגשתי את זה שכאב לי אבל זה היה עדיף שהרבה על החיים. הם צחקו עליי כאילו שלא הייתי אדם בני עצמי אלא שק אגרוף ופחדתי לעבור בית ספר. הייתה לי חברה בכיתה ה' והיא אמרה שזה בסדר, שזה לא בסדר שאני סובלת אבל זה בסדר. אחרי שנה היא עזבה לשם, והייתי עצובה ובכיתי טיפות דם.
הייתי לא יפה, והתנהגתי כמו טיפשה. אני שווה הרבה יותר מהם אני שווה הרבה יותר מכולכם. אני כותבת ורועדת האם אני לא בסדר – כן אני כן ואני לא מתביישת כי אני לא צריכה להיות יפה כדי להיות יפה ואני לא צריכה אותך כדי להיות שמחה ואני לא צריכה שיאהבו אותי כי קודם כל אני צריכה לאהוב את עצמי וזה הכי חשוב יותר מכל אדם אחר שיגיד שהוא אוהב אותי, כי הוא ישקר.
לפעמים הבחירה הכי קשה זה האם להיות מסומם או לא ואני יכולה להגיד שרציתי להיות כזו בכיתה ז', בכל מקרה אני מדברת אל עצמי כי אין לי אף אחד ואני מקשיבה לעצמי כי אני מדהימה יותר.
אני שונאת את המילים שלי אחת אחת ואני לא מבינה למה בכלל אני משתמשת בהן כי כולן מלאות ארס ויגון ואף אחד לא רוצה לשמוע ארס ויגון כי הוא משפריץ, והוא מלכלך, וזה כמו בוץ שלא יורד בכביסה, אז אתה זורק את החולצה וקונה חדשה. הייתי נטושה בחושך ואף אחד לא בחר לשמוע אבל בכל זאת הגעתי לשחייה כשכל ידי מלאה חתכים וחייכתי והתקלחתי בבגד ים ליד כל הבנות אבל הן בחרו שלא לראות ושמחתי כי לא רציתי לספר אבל גם רציתי שיזרקו לי חבל לבור אבל החושך היה שחור מידי ואף אחד לא ראה את הבור ואותי. היה לי פנס אבל הוא נרטב מגשם והפסיק לעבוד.
אבל מה אני אעשה אם הלב השבור, כשאני מאמינה שהם טועים אבל הלב לא נרפא והכאב בבטן לא נעלם ואפילו הייתי באולטרסאונד שגילה כלום כי עצב כן כואב פיזית, וזה לא רק רגש כי אני לא מרגישה יותר אבל הכאב בבטן ממשיך ואני שוכבת בחשיכה ואף אחד לא ניגש אליי או שואל אותי מה קרה אם כי קול בכיי מהדהד ובכל זאת אף אחד לא בוחר לשמוע אותי, ואם אף אחד לא שומע האם אני משמיעה קול בכלל? או שאני יושבת בפינה מתאבלת על עצמי? כי אי לא עושה את זה, אבל אולי בעצם כן כי הסמים מרמים את קו המחשבה שלי ואת הראייה שלי אז אני לא באמת יודעת מה קורה בחוץ.
הייתה הילדה הזאת שהייתה נמוכה והייתה מתלבשת חשוף, ופעם אחת היא דיברה איתי כי הייתי שם ואז חזרתי לכיתה והחבר שלה נפרד ממנה והיא הייתה משונעת שהיא אוהבת אותו וזה היה בכיתה ז' ואני מלאה ספקות כמה באמת היא אהבה אותו ואחרי היום הזה והשיחה הקצרה הזו חזרתי לכיתה ולא דיברנו יותר. מה כבר לי ולה? כולם חשבו שהיא יפה. כולם חשבו שהיא מדהימה ונהדרת ואני, אני הייתי רוח מעופפת, חוץ מילד אחד בכיתה שלי שהציק לי כל הזמן, ושקעתי לאט לאט בספרים שלי ולא הייתי צריכה אף חברים והם לא היו צריכים אותי, אך דם ניגר מגופי עם כל מילה, והמספריים שלי היו חדות ואז אבא שלי לקח אותן ואיבד אותן כי גזרתי חלקים.
היום הפסיכית שואלת אותי מה אני חושבת על עצמי ואם חתכתי את עצמי פעם ואיך אני יכולה לספר לה את הסיפור שלי כשאני לא יכולה לספר אותו לעצמי, כשאני אפילו לא זוכרת אותו מספיק כדי לספר אותו?
אני מאמינה בזה שהם טועים. כי אני שווה הרבה יותר מכולם ביחד.
אני בוגרת הכיתה "יצאנו מזה בחיים" בהצטיינות.
מילים פוגעות בי, אבל אני ממשיכה לצעוד בהר אפילו שאני רואה את האבן מתגלגלת לעברי, וככל שהיא מתקרבת אליי היא קטנה.
הם לא יגדירו אותי. הזונות האלו.