כשאני הייתי אני

אני צועדת בתל אביב, יחפה, לבושה בשמלת מיני חצי שקופה, שיערי הבלונדיני מתנופף ברוח, אני מסתכלת למעלה, אל עבר השמיים, צוחקת ביחד עם הכוכבים, מדברת עם השמש השוקעת, מנופפת לשלום לעננים שבתוך כמה דקות ייעלמו וישאירו אותי לבד.

אני מתקרבת לחוף, מורידה את השמלה וקורעת אותה לחלקים קטנים של פיסות בד, נכנסת בסערה לים, עירומה, חופשיה, בלי פחד, מאושרת עם חיוך על הפנים.

אני שוחה במעגלים ועוברת אלפי מטרים, נותנת למים לשטוף אותי, לגלים לקחת אותי לאן שרק ירצו, נותנת למחשבות לזלוג להן ביחד עם לבי שמתמוסס.

אני צוללת לקרקעית הים. פוגשת את בתולת הים שלי, יושבת לה על אבנים מזהב, מחייכת ושרה לה את המנגינה שהייתה שרה לי לפני שנים רבות, עוד כשהייתי קטנה ותמימה, עוד שהחלומות שלי לא הפכו למציאות, עוד כשהיה לי זנב ויכולתי להגיע לאן שרק ארצה, עוד כשאני הייתי אני.